"במקום שאין אנשים"

הטלת העמסה באימון שישי בבוקר בים מאת כפיר מזעקי כעוסק בתחומי ביטחון ואבטחה ובעל ניסיון רחב באמנויות לחימה, מעסיקה אותי תמיד המחשבה על הדרך הנכונה לשימוש בכוח. כביטוי לכך, עולות לעיתים שאלות, כגון: היכן מוצבים הגבולות ובאיזו עצמה להגיב? האם "בהסתערות רבתי" אל מול התוקפן או שמא רק באחיזה איתנה וריתוק? ואולי התגובה צריכה להיות אחרת לגמרי.. למרות הניסיון, עדיין רבות השאלות ורבות ההתלבטויות. בחיי היומיום אנו פוגשים בסוגים שונים של אנשים, ולכל אדם התובנות שלו לחיים בהתאם לחוויותיו והדרך בה עיבד אותן. בהתאמה לכך, יהיו תגובותיו לאירועים שונים המתרחשים בסביבתו. איני יכול לצפות מאדם שיתנהג לפי הגחמות שלי ואיני יכול לשפוט אותו, לכולנו יש ימים טובים יותר וטובים פחות, אך בתוך כל הקלחת הזו אני נאחז בסוג של עיקרון מנחה מבית היוצר של הלל הזקן: "וּבּמָקוֹם שֶאֵין אֲנָשִים הִשְתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש", או כמו שאני רואה את זה: להשתדל להיות בן אדם ברמה הבסיסית ביותר כשאני צריך לתפקד נוֹכַח התנהגות לא מנומסת או אלימה. בכל פעם שמסביב רועש וגועש (ובמקצוע שלי יש לא מעט פעמים כאלה), אני רואה עצמי נבחן ברמת המוסר, ברמת האישיות ובשליטה העצמית. מצבים כאלה הם הקרקע הטובה ביותר לבדוק את עצמי. מה זה אומר מבחינתי? שני דברים: לשים-לב לסביבה, האנושית הפעם ולהקשיב ולהביט על עצמי בתוך הסיטואציה המורכבת. הצורך להפעיל כוח הוא לפעמים הכרחי במהלך עימות ואז אין לי זמן להסס. לאחר המקרה, עולה בי אותה הסתכלות על "הרגש שאחרי", וצפות שאלות, כגון: לאורו של מה הפעלתי כוח? האם, כדי לרַצות את עצמי כהוכחה של משהו? להגן על עצמי או על הסביבה? האם מתוך דם חם? או אולי מתוך פחד? בשנים האחרונות אני מרגיש שאני מגיב טוב יותר, מתאים יותר. בסיטואציות בהן נתקלתי לא תהיתי יותר מדי אבל תמיד הייתי קשוב להנחיה הפנימית. בשבילי, משפט כזה הוא כמו קָמָאֵה (עמידת לחימה) פנימית - "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש..." קישור לקוד האתי - אקבן