בעיני הסביבה - הפסד מכוון באומנויות לחימה

מאת אלי שיריאן בימים האחרונים נתקלתי כמה פעמים בהתגרויות מצד חברים או מכרים. בגלל שיודעים שאני דאן 2 בנינג'יטסו, יש רצון גדול של אנשים חזקים לבדוק, אפילו לא ברצינות, את היכולת שלי. כמעט כל העימותים נראו כך: החבר מדבר איתי ואז מתנפל עלי בדחיפות ומכות גוף כדי להדביק אותי לקיר שנמצא מטרים רבים מאחורי. כל המקרים קרו בחדר הכושר בו אני עובד, והכמות של המכשירים והמכונות בסביבה הופכת כל הטלה מצידי למסוכנת לחבר. עכשיו, אם אלו היו מכות רגילות מול מישהו שאני לא מכיר ואין לי אליו פינה חמה, אפשר היה לטפל בזה די בקלות, אבל כשההתבטאות מוגבלת בגלל זהירות, התגובה תמיד תהיה חסרה. לא ציינתי, אבל זה נתון חשוב, שכל החברים שוקלים לפחות 90 ק"ג, שזה די הרבה מעלי, וכולם מאוד שריריים. המשקל והכוח מהווים כאן משתנה עיקרי, מפני שמול כאלו, אי אפשר לשחק. בכל המקרים יצא שדחפו אותי לקיר כמה מטרים ורק אז, כשהקיר עוזר לי ב position, הצלחתי לבצע או גיליוטינה או לרדת בזהירות לרצפה ואז לנסות לטפל בעניין. נזכרתי במה שהוא שאמר יוסי: "לא צריך להגיע למצב הזה מהתחלה", אבל בשבילי לא להגיע למצב הזה מהתחלה אומר שאני צריך להיות דרוך ומוכן כל הזמן, גם מול חברים שלי, וזה דבר שאני לא מוכן אליו, בשבילי זו לא צורה לחיות את החיים. כרגע, בשבילי, העימותים האלו הם נתון, הסביבה הקרובה יודעת שאני מתאמן ולכן חברים יבדקו את היכולות שלי. הדברים החשובים באמת בעימותים כאלו מסתובבים מסביב לכמה נקודות, אבל לא של טכניקה: הסביבה לא יודעת את היכולת שלי ואולי לעולם לא תדע. אולי גם אני עכשיו לא יודע, ובודק כל הזמן (נראה לי שאני בודק כל יום). כשאתה מפסיד אתה לומד להתמודד עם הסביבה, זו בעיה. יש שיטות שלא מכינות להתמודדות הזאת ולהתביישות שמלווה אותה, ולכן בקרב הם נכנסים חזק, אפילו במועדון, ו"הורגים מיד". זו לא הדרך שלנו כאן, כל הזמן אפשר לראות באימונים דוגמאות של הפסדים מכוונים. אם מישהו מסתכל מהצד ולא ממש מבין, אין סיכוי שהוא ידע מה קרה באמת בקרב. אבל אני, יודע.