מכתב תודה לקבוצת אקבן באר שבע – דודי אוחיון

אני מתחיל מהסוף. נפגשנו השבוע, חברי קבוצת באר שבע שנסגרה לא מזמן בעקבות המעבר שלי עם משפחתי לצפון. ארוחת ערב סביב מדורה בשטח. אין עוד חבורה כזאת, בני אדם, נטו. מדוקטור מעל גיל שבעים ועד לחייל שהגיע כילדון צנום ושקט שעכשיו הפך לממותה חייכנית. הורים וילדיהם, פלוס כמה מנשות המתאמנים שכבר יש קשר ביניהן, סטודנטים, דתיים, חילונים ולא משנה איזו כותרת סימבולית אפשר להדביק לכל אחד מהם, היא לא חודרת את פילטר עשן המדורות והזיעה. אני מתכוון לכל מילה, אין עוד חבורה כזאת.

אני כרגע לא מתאמן, זו אחת הטעויות הגדולות ביותר שעשיתי, להפסיק להתאמן. זה כמו להפסיק לצחצח שיניים, פשוט נורא. והזמן חמקמק, החודשים ללא אימון מצטברים. יאללה, לעבודה, שתיל קטן מהתחלה ובזהירות.

זכות גדולה היתה לי להתאמן בקבוצה קצת יותר מחמש עשרה שנים, וזכות גדולה עוד יותר להדריך בה. המלים האלו כאן הן לא הספד. הן תיאור מילולי של לחיצת היד אחרי לילה של רנדורי, של שינה בתוך יריעת ניילון יחד עם שני חברים בגשם זלעפות בנגב, של עזרה ומעורבות בהעמסות דירה ואזניים קשובות כשקשה.

זה הרוג’ום של לחלוק את הכבוד ואת הרגשות.
ליאור פעם אמר לנו שהיחס בין קילומטראז’ ברגליים לבין מה שיש להגיד על הדרך, הוא בפרופורציה בריאה, מעט מלים הרבה הליכות. אני מקווה שיש לי מספיק בעיטות דחיפה בבנק כדי לכסות את מה שהדף הזה מכיל.

תודה רבה.

לחברי הקבוצה, בעבר הרחוק והקרוב. על החברות הטובה, הזיעה וההומור. על המאמץ המשותף.
ליוסי, שאף על פי שלא באתי מהקבוצות שלך במקור, אתה תמיד זמין לעצה ועזרה. על יכולת הוראה נדירה שמסדרת דברים בראש ובגוף, דוגמה אישית של אהבה למה שאתה עושה. על הליכה משותפת במדבר.

לדן השמשוני על המפות המדוייקות. על אף שלא החלפנו הרבה מלים בשנים האלו, נתת לי השראה רבה בכתיבה שלך.
לערן י., ודן ג., על שעות המזרן הרבות והחברות הקרובה.

לליאור כ”ץ,
על מלים, מכות, הקשבה והדרכה, גם מעבר למזרון ובכל פעם שהייתי צריך. אתה יקר ללבי ואחד האנשים המיוחדים והמשמעותיים שפגשתי בחיי.

תודה רבה. להתראות כולם, בע”ה, באימונים.

dudi