אמנויות לחימה, הגדרה כללית

אומנויות לחימה הן מערכות ידע המבוססות על תרגול גופני של תנועות היכולות להופיע בלחימה.

אומנויות לחימה נבדלות מלחימה, ספורט לחימה ושיטות לחימה במספר מאפיינים, חלקם רוחניים וחלקם, כמו תחרויות למשל, מעשיים. אומנויות לחימה אינן קשורות בהכרח למקור במזרח הרחוק ושיטות לחימה רבות מקורן במערב. הידע ברוב אומנויות הלחימה מועבר באופן שיטתי, בהוראה ממורה לתלמיד, בצורה של תנועות בסיס ותרגולות ובצורה כתובה או מצולמת.

המטרות העיקריות באומנות לחימה

אומנויות לחימה נלמדות מסיבות שונות: אסתטיקה, שלווה נפשית, כושר גופני ובריאות, אבל ברובן קיימת בשלב ההתחלתי גם מטרה קרבית: התגברות על יריב בקרב או הגנה עצמית מפני תקיפה. לאומנויות לחימה רבות יש קשר למערכות תרבותיות שמקורן במזרח הרחוק כגון זן-בודהיזם, הינדואיזם וטאואיזם. אומנויות לחימה רבות מגובשות מסביב לקוד אתי המתאר ערכי מוסר והתנהגות הנמצאים בלב התרגול והאימון. צורת התרגול נבדלת בין אומנויות לחימה ויכולה לנוע בין ריקוד טקסי או תרגול קרבות אימון תחרותיים. בתרבות הפופולארית הולך ונעלם הקישור האוטומטי בין אומנויות לחימה ואומנויות לחימה מהמזרח הרחוק, למרות העובדה שבמזרח הרחוק השתמרו והתפתחו רוב אומנויות הלחימה עד למאה העשרים. עם התרחבות תרבות הפנאי במערב והפצת אומנויות לחימה דרך סוגים שונים של ספורט לחימה הפך האימון באומנויות לחימה לנפוץ גם במערב. אחוזי ההשתתפות בלימוד ואימון אומנויות לחימה גבוהים יותר בארצות מתועשות מערביות מאשר ביפן ובסין^{[citation needed]}.

ספורט לחימה, בדרך כלל צורה של האבקות, קיים בתרבויות רבות בעולם ואינו מוגבל רק למזרח הרחוק. באירופה מתורגלות צורות רבות של אומנויות לחימה, חלקן מתורגלות ברצף היסטורי המשכי וחלקן שוחזרו והן ידועות בשם הכולל אומנויות לחימה היסטוריות. אחד המאגדים הברורים של כל אומנויות הלחימה הוא השיטתיות של הלימוד. למרות שרק חלק מאומנויות הלחימה משתמשות בפירמידה המתודית , הרי שברובן קיימת אפשרות לתרגול של תנועות הבסיס ורצפים שלהן.

סוגים שונים של אומנויות לחימה

אומנויות לחימה יכולות להיבדל במרכיבים רבים. חלק מאומנויות הלחימה מתרכזות בתחום ייחודי בלחימה, אומנויות לחימה אחרות מצרפות יחד מרכיבי לחימה רבים. מרכיבי הלחימה יכולים להיות מחולקים באופן גס למהלומות, התגוששות ושימוש בכלי נשק.

אומנויות לחימה הממוקדות במהלומות

• יד - איגרוף, ווינג צ'אן.
• רגל - קפואירה, סווט, טה קוונדו
• מהלומות שונות (מרפקים, ברכיות, בעיטות, אגרופים, יד פתוחה) - אגרוף תאילנדי, קראטה, שאולין קונג פו, בודו נין ג'יטסו, נין ג'יטסו.

אומנויות לחימה הממוקדות בהתגוששות

• הטלות - ג'ודו, סמבו, ג'יאו ג'יטסו, שואיי ג'יאאו
• בריחים - אייקידו, ג'יאו ג'יצו ברזילאי, הפקידו, בודו נין ג'יטסו, נין ג'יטסו
• ריתוקים - ג'ודו, האבקות

אומנויות לחימה הממוקדות בכלי נשק

• כלי נשק חדים - סייף, גטקה, אסקרימה, קאלי, בודו נין ג'יטסו, נין ג'יטסו
• כלי נשק קהים - ג'וגו דה פאו, אסקרימה, נין ג'יטסו, בודו נין ג'יטסו, ACT

אומנויות לחימה רבות, בעיקר אלו הקיימות לאורך זמן ברצף של הוראה ולמידה, משלימות את לימוד המיומנויות הגופניות בלימוד מיומנויות רבות אחרות: מיומנויות שטח, עזרה ראשונה, ריפוי, מדיטציה ונקודות לחיצה.

היסטוריה של אומנויות לחימה

אין עדויות הנותנות תמונה שלמה על ההיסטוריה העתיקה של אומנויות הלחימה, ניכר שבעת העתיקה מיומנויות הלחימה היוו אספקט צבאי של היכולות של חייל בכוח צבאי והקיום האזרחי היחיד שלהם היה תרגול ספורט לחימה. תמונה חלקית של אומנויות הלחימה בזמן העתיק ניתנת להרכבה מציורי קיר ושרידים ארכיאולוגיים. מרכיבים מסויימים של אומנות הלחימה הופיעו בלחימה כבר משחר ההיסטוריה. נראה שבחברות פרימיטיביות רבות בנות ימינו ובעדויות מציורי קיר, הן ביפן והן במצריים העתיקה, נראה שהצורה הקדומה ביותר של ספורט לחימה הייתה האבקות.^{[citation needed]}. עם תחילתה של ההיסטוריה הרשומה עולה מספר העדויות על קיומן של מסורות שונות ללחימה, לספורט לחימה ולדיסציפלינות התומכות בתרגול זה. קרבות גלדיאטורים, האבקות יוונית באולימפיאדות הקדומות וקרבות האבקות בסין מתועדים ברשומות ועל חפצי בית ואומנות^[1].

מקורות אומנות הלחימה באסיה

מקורות פרה היסטוריים של אומנויות הלחימה באסיה - תיאוריה

התיאוריות באשר למקור של אומנויות הלחימה באסיה נעות בין תאוריות דיפוזיות שבהן מקבלים המגע והתקשורת הבין תרבותיים שהתנהלו לאורך נתיבי הסחר עדיפות לבין מודלים שבהם ישנה עדיפות ליצירה עצמאית של אומנויות לחימה באזורים שונים. וויליאם ס. לפלין גורס שלאומנויות הלחימה של הסינים, היפנים והמונגולים יש קשר ליוגה ומקור משותף פרה היסטורי במרכז יבשת אסיה בקרב העמים האליאוטיים (מונגולים)^[1][1][1].

מקורות יווניים של אומנויות הלחימה באסיה - תאוריה

חוקרים מסויימים Todd & Webb (2005:21) טוענים שבזמן מסעות הכיבוש של אלכסנדר מוקדון הופצו יחד עם אלמנטים רבים של התרבות ההלניסטית גם צורות שונות של קרב ^[1], תחרות וידע בספורט לחימה בעיקר בפנקרטיון ^[1]. תוצאות ההשפעה של האסתטיקה, השפה, האיקונוגרפיה וההגות ההלניסטית אינם מוטלים בספק ונתמכים בעדויות כתובות וארכיאולוגיות. אין זה מן הנמנע שגם בתחום אומנות הלחימה עבר ידע מסודר באמצעות הכיבושים ושימש כמאיץ ליצירת שיטות לחימה מסודרות בחצי היבשת ההודית ובאסיה.

מקורות הודיים של אומנויות הלחימה באסיה - תיאוריה

המיתוס הפופולארי על היותו של מנזר שאולין בסין המקור לכל שיטות הלחימה המסודרות במזרח אסיה מלווה בסיפור הגעתו של מורה בודהיסטי מוסמך לסין בשם בודהידהרמה ^[1]. מורה זה גדל ולמד בחצי היבשת ההודית. המיתוס מפרט ומסביר את לימוד אומנות הלחימה כצעד נלווה שנקט בודהידהרמה ההודי כדי לחזק את התרגול במדיטציה בודהיסטית. האזכור הראשון להיותו של בודהידהרמה מורה לבודהיזם מופיע רק בשנת 1004. בשלב זה עדיין לא הופיעו איזכורים בכתב על לימוד או תרגול של אומנוייות לחימה כלשהם שמקורן בו. הקישור הראשון בין בודהידהרמה לאומנות לחימה מופיע ביי ג'ין ג'ינג ^[1] (Yi Jin Jing). אבל האותנטיות של טקסט זה ^[1] נמצאת בסימן שאלה והיסטוריונים רבים שוללים את הנכונות שלו ^[1] שו ז'הן ומצודה ריושי.^[1].^[1] .^[1] לפי מצודה ריושי (Matsuda Ryuchi) אין כל איזכור לקשר בין בודהידהרמה ונזירי שאולין לפני המאה ה-19. המיתוס התקבע, כנראה, לאחר הפרסום בהמשכים של הספר "מסעותיו של לאו טסאן" בשנים 1904-1907 ^[1].

מקורות סיניים של אומנויות הלחימה באסיה - תיאוריה

המיתוס של בודהידהרמה כמייסד אומנות הלחימה במנזר שאולין אינו נתמך במקורות אמינים, אולם קרבות של הנזירים הלוחמים של מינזר שאולין רשומים כבר משנת 664. התרבות הסינית הפיצה את המאכלים האופייניים לה, טכנולוגיה, ואין זה מהנמנע שגם אספקטים תרבותיים של אומנויות הלחמה שהיו אז. ההשפעה הסינית הייתה מיידית בחצי האי של קוריאה ודרך נודדים, נזירים וסוחרים גם ביפן.

מקורות אומנות הלחימה ביפן

אומנויות הלחימה ביפן יונקות משלושה מקורות עיקריים לפחות:

• השפעות חיצוניות, בעיקר מסין.
• מיומנויות הלחימה של החייל.
• ספורט לחימה.

סומו, ספורט ההאבקות היפני, מתועד כבר מהמאה ה-8 לסה"נ. החל משנת 728 לסה"נ מתועדות תחרויות שארגן הקיסר שומו טנו (Shōmu Tennō) ^[1]. תפקיד הסומו וההשפעה שהייתה לו על אומנויות הלחימה משמשים נושא למחקר מאחר ולתחרויות הסומו היה לא רק תוכן טכני ייחודי של היאבקות אלא גם מגוון תכנים דתיים, פוליטיים ואסתטיים שהשפיעו על ההתכוונות של אלו שהיו חשופים להן.

מיומנויות הלחימה היפניות הגיעו מסין יחד עם יבוא תרבותי רחב היקף שכלל סוגי אוכל, כתב, דת והתכוונויות אסטתיות. שיטות לחימה יפניות עתיקות רבות (Koto ryu), וכמה מודרניות (שורינג'י קמפו, גוג'ו ריו קראטה) מייחסות את מקורותיהן לשורשים סיניים. ההפרדה בין מיתוס לעדויות היסטוריות אינה מובהקת ולרוב אינה נתמכת בעדויות אמינות.

שימור היכולות הצבאיות של החייל היפני, הסמוראי, הסתייע במתודה היפנית לסידור והעברה של מערכות ידע מורכבות. מערכות הידע הלחימתי ביפן היו בעת העתיקה בתי ספר ללחימה כוללת, באופן מקביל לנטייה האירופית באותה תקופה. לחימה כוללת זו (Sogo Bujutsu) הקנתה ללוחם מיומנויות מגוונות במספר כלי נשק ויכולות שטח. רק לעיתים רחוקות עסק זרם הלחימה ביכולת לחימה הממוקדת בכלי נשק יחיד. יכולות הלחימה בתקופה הפיאודלית ביפן היו באחריות בתי ספר, או זרמי לחימה (Ryu).

זרם הלחימה, הריו, (Ryu) הוא הסיבה העיקרית שיחסית לסין ואירופה נשמרו מספר גדול של שיטות לחימה יפניות ואלו שפסק בהן רצף ההוראה ניתנו לשיחזור טוב יותר בגלל ההקשרים והחפיפה עם שיטות וזרמי לחימה אחרים. שיטות. הזרמים של שיטות הלחימה עתיקות היפניות ידועים בשם הקיבוצי קוריו (Koryu) או קובודו (kobudo).

מקורות אומנות הלחימה - אירופה

מקורות היסטוריים של אומנויות הלחימה באירופה

המקור המתועד הראשון של אומנויות לחימה באירופה נמצא ביוון שאזרחיה תרגלו סוגים שונים של ספורט לחימה. איגרוף (pygme, pyx), האבקות (pale), ופנקרטיון (מהמילה pan - הכל, וcratos - כוח) היו תחרויות סטנדרטיות במשחקים האולימפיים. הרומאים אימנו את הגייסות שלהם בשיטות שונות של לחימה בחרב קצרה, חנית ומגן אבל תרגול ספורט הלחימה הגיע לקיצוניות בה המפסיד הפסיד לעיתים קרובות את חייו. ספורט הלחימה אצל הרומאים הפך לספורט צפייה והשתתפו בו בעיקר עבדים, פושעים וחיילים שנענשו. המשתתפים בספורט הלחימה הברוטאלי ברומא נקראו גלדיאטורים. לאחר נפילת האימפריה הרומית לא ידועים מקורות התארים תרגול ספורט או אומנות לחימה באירופה עד לימי הביניים המאוחרים. למרות שספרות מסויימת (סאגות איסלנדיות ^[1] ואפוסים גרמניים ^[1]) מתארת מעשי גבורה וטכניקות בקרב, גם לפני כן. ספר המגדל (Tower manuscript, Ms.I.33) הוא כנראה הטקסט הקדום ביותר העוסק באומנויות לחימה אירופיות. התאריכים המיוחסים לו הם בין 1290 או תחילת המאה ה-13. ספר עוסק בלחימה עם מגן וחרב (sword & buckler) זה הוא הקדום ביותר מבין ספרי הלחימה הידועים בשם פכטבוך (Fechtbuch).

אומנויות לחימה באירופה בימי הביניים המאוחרים (1350-1500)

הדמות העיקרית בלימוד אומנויות לחימה בתקופת 1350-1500 הייתה יוהאנס ליכטנאוור (Johannes Liechtenauer) ובית הספר שייסד. למרות שלא תועד שום ספר בכתיבה ישירה שלו, הרי שעותק מהטכניקות שלימד נכתב בסוף במאה ה-14. מהמאה ה-15 ואילך נכתב מספר גדול של ספרי פכטבוך ^[1] (fechtbücher)(מגרמנית: ספר מלחמה) שמתוכם שרדו כ-55. רובם מתארים טכניקות מבית מדרשו של ליכטנאוור. מספר צורות של לחימה נלמדו יחד: התגוששות, שימוש בפיגיון, סכין ארוך, מקל שלושת רבעי, מקל ארוך, חרב ארוכה ולחימה בשריון מלא נלמדו כאשר הלוחם רגלי או על גבי סוס. לחרב הארוכה (Long sword) היה מקום של כבוד בבתי הספר האירופאים העתיקים, למרות שהיה דגש מתודי על לחימה בכלי נשק שונים ועל ידע בסיסי בהאבקות. מראשית המאה ה-15 התאגדו בתי הספר לאומנות לחימה ב"אחוות אחים" () של סייפים ואנשי חרב שהידועה שבהם היא אחוות מרקס, 1474(Marxbrüder) לסה"נ והפדרפכטר (Federfechter). למרות שידוע לפחות על טקסט אחד מבורגונדי שבצרפת הרי שמוקד חשוב נוסף לאומנות לחימה היה באיטליה. הטקסט הראשון שנרשם על ידי אומן לחימה איטלקי הוא "פלוס דואלוטורום ^[1]" (Flos Duellatorum) משנת 1410. הספר מתעד התגוששות, פגיון, חרב קצרה, חרב ארוכה, חנית, הלברד ולחימה על סוס. בית הספר האיטלקי המשיך לפעול תחת פיליפו וולדי ופייטרו מונטה. טקסט צרפתי מבורגונדי ^[1] מראה שהלחימה בגרזן קרב הייתה מפותחת בתקופה של לפני 1400 לסה"נ. יתכן ושלושה טקסטים שמקורם אנגלי שייכים לתקופה זו אבל התיארוך שלהם בספק.

אומנויות לחימה באירופה בתקופה המודרנית המוקדמת (1500-1700)

במאה ה-16 התפרסמו קבצים שאיגדו טכניקות לחימה מפכטבוך שונים, הבולטים שבהם היו של הקטור מאייר (Paulus Hector Mair) ב1540 ^[1] ויואכים מייר (Joachim Meyer) ב-1570 ^[1]. במאה ה-16 התפתח הסיוף בגרמניה לספורט, למרות ששימר עדיין על זווית ראיה קרבית מעשית. בית הספר האיטלקי שמר על רציפות הוראה וקנה לעצמו הערכה רבה באירופה כולה בעזרת סייפים כאנטוניו מנציאולינו (Antonio Manciolino) ואכילה מארוזו (Achille Marozzo). בשנת 1606^[1] פירסם סלווטור פבריס (Salvator Fabris) ספר לחימה המאגד את הבנותיו עד לעת הזו.

אומנויות לחימה באירופה בתקופה המודרנית(1700-1920)

אחרי הרנסנס התפרש התרגול באומנויות לחימה לחלק האזרחי שבו תרגלו לחימה למטרות של דו-קרב והגנה עצמית ולחלק הצבאי שבו תרגלו לחימה למטרות צבאיות. החפיפה אז, כמו בתקופה העכשווית, בין הדיסציפלינות, דרכי הלימוד וכלי הנשק במישור האזרחי והצבאי הייתה רבה, אומנויות לחימה ארופאיות רבות פנו הן לאימונים צבאיים והן לאזרחים. כדוגמה קלאסית לאומנות לחימה המתורגלת על ידי חיילים בלבד ניתן לתת את התרגול ברובה עם חנית והשימוש שעושה פרש רכוב בחרב צבאית.

אומנויות הלחימה שעסקו בדו קרב ובהגנה עצמית כללו שימוש בחרב קטנה (Small sword) ואחר כך בדקר (Rapier). מקל הליכה היה המוקד של כמה בתי ספר ללחימה וברטיטסו, שיטת לחימה נפוצה באירופה של תחילת המאה העשרים, עסק בלחימה ללא כלי נשק.

סוגי ספורט לחימה אירופאים שהיו נפוצים בין 1700-1900 כוללים איגרוף, צורות שונות של האבקות, אומנות הלחימה הצרפתית סווט (Savate), לחימה עם מקל קצר ומקל ארוך (quarterstaff), ובתי ספר שהתמחו בקרבות עם כלי נשק קהים באורכים שונים (בעיקר מקל שלושת רבעי) כמו ג'וגו דה פאו (Jogo do Pau), וג'ואגו דל פלו (Juego del Palo).

מספר קטן, יחסית ליפן, של בתי ספר אירופאים לאומנות לחימה יכולים להתגאות בשושלות הוראה ישירות הנמשכות עד למאה התשע עשרה. אומנות הלחימה הצרפתית סווט, אומנות הלחימה הפורטוגזית במקל, ג'וגו דה פאו, באיטליה פרנזה (Paranza), ובאיים הקנריים ג'ואגו דה פלו.

תעוד המשכיות ישירה של אומנויות לחימה אירופאיות למאות מוקדמות יותר היא בעייתית, למרות שהטרמינולוגיה של ספורט הלחימה סייף שאובה ומבוססת על הנרי דה סיינט דידייה מהמאה ה-16.

בגלל רציפות הטרמינולוגיה נהוג להתייחס לתרגול סייף למקצועותיו כהמשך ישיר של בתי הספר לסיוף של המאה השש עשרה, כל זאת למרות שהמטרות הקרביות, חלקים מהמתודה וכמובן הטכניקות עברו שינוי גדול.

אפריקה

התעוד הנכבד שקיים באירופה, ביפן, בסין ובחלקים של תת היבשת ההודית פסח על אפריקה ולכן קטן מספר העדויות על ההיסטוריה של אומנויות לחימה ביבשת אפריקה. ציורי קיר ממצרים העתיקה מתארים מספר רב של תרגילי האבקות וקיימים פסלים וציורי קרמיקה המתארים שימוש בכלי נשק שונים באפריקה.

אומנויות לחימה שמקורן באפריקה

באפריקה קיימות מספר אומנויות לחימה שחלקן מתורגל עד היום. התחטיב המצרי (تحطيب ṭaḥṭīb) הוא ריקוד קרב הנעשה עם מקל, נגוני או בשמו הנפוץ, דונגה הוא צורת לחימה עם מקל המתורגלת בדרום אפריקה שאותה תרגל נלסון מנדלה בהיותו ילד^{[citation needed]}, אובנו היא אומנות לחימה דרום אפריקאית בידיים ריקות, לחימת נובה (Nuba) היא אומנות לחימה בידיים ריקות ובמקל שמוצאה בסודן והיא מתורגלת עד היום. אומנויות לחימה אפריקאיות המבוססות על איגרוף והאבקות הן נובה בסודאן, קוקוה (kokawa) וצורת ההאבקות שלה: דמבה (Demba) המתורגלות עד היום באזורי הסהל שבסהרה המערבית, האבקות סנגלית או לאאמב (fr. Lutte sénégalaise, Laamb) היא צורת האבקות בשילוב מכות יד, אבלה () היא צורת האבקות המשולבת בטקס חניכה בטוגו וצורת הלחימה האריתראית טסטה (Testa) שבה נחלמים היריבים בעיקר בעזרת מכות ראש.

אומנויות לחימה בתקופה המודרנית

אומנויות לחימה כיום

!--מאמר בכתיבה--!