אנציקלופדיה > דמויות היסטוריות בלחימה > נינג'ה

נכתב ע"י יוסי שריף

נינג'ה (忍者 Ninja) הוא שמם של לוחמים יפניים שהשתמשו בעבר בלחימה, תנועה וריגול כדי להשיג מטרות צבאיות ופוליטיות. כיום טכניקות אלו בנינג'יטסו הן דרך חיים ושיטת אימון ללחימה קרבית.

לטכניקות מעשיות של הנינג'ה עבור ל פורטל טכניקות הלחימה של הנינג'ה

הנינג'ות השתמשו בטכנולוגיה צבאית מתקדמת לתקופתם, תנועה בשטח, ריגול נגדי, איסוף אינפורמציה, חבלה, גיוס סוכנים, התנקשות, כישוף למטרות צבאיות, חיזוי מזג אוויר, מודיעין אנושי ומודיעין תכסית שדה קרב.

נינג'יטסו בן זמננו משמר את ידע הלחימה, התנועה והעקרונות הרוחניים של הנינג'יטסו. ידע מעשי השייך להתמחויות הביון של שדה הקרב העתיק אינו נלמד כיום בבתי ספר לנינג'יטסו של טקמצו דן.


שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
נינג'ה ותרגול עמידת נינג'יטסו


כיום המונח נינג'ה מציין בתרבות הפופולארית ובמדיה לוחם בעל יכולות יוצאות דופן, חשיבה לא קונבנציונלית או אדם יצירתי הפועל מחוץ לגבולות העיסוק.


בעבר לא היה קו תוחם ברור בין התמחויות נינג'יטסו ומעמד הסמוראים: כוחות שהתמחו בנין ג'יטסו היו מעורבים כחיילים רגילים בקרבות קונבנציונליים ושימשו ככוח לוחם מן המניין. חיילים רגילים, סמוראים, עסקו לעומת זאת במשימות הסתתרות, עבודה במסווה והתגנבות [1].


מקור השם נינג'ה

הביטוי נינג'ה הוא רק אחת הדרכים לקרוא את הסימנים (Kanji) היפניים המרכיבים את השם (忍の者) שינובי נו מונו (shinobi-no-mono) או אדם העוסק בנין ג'יטסו (Ninjutsu, נינג'יצו).

המונח שינובי, לוחם הנינג'ה, כפי שהוא כתוב בצורה העתיקה (志能備) מוזכר לראשונה בשירו של הגורי נו אירטסומה[2] מהמאה השמינית לסה"נ [3]. בפואמה זו המובן של שינובי מורכב משני סימנים, הראשון מדבר על שרידה שקטה והתגנבות בלתי נראית (忍) ואילו השני, מונו (者), מובנו איש או אדם.

התפתחות השם "נינג'ה" בתקופה המודרנית

הנינג'ה נכנס לשימוש בתרבות היפנית הפופולארית שאחרי מלחמת העולם השנייה. הנין (忍) של המילה נין ג'יטסו זהה לנין של הביטוי נינג'ה בעוד שחצייה השני של המילה, ג'יטסו או ג'וטסו (術) פרושו מיומנות. בספרות הפופולארית השתמשו עוד לפני המלחמה במילה נינג'יטסו זוקאי (ninjutsu-zukai) כדי להתייחס לנינג'ה. לאחר המלחמה נפוצו הביטויים הבאים: אוניבוונשו (Oniwabanshū), סופה (suppa), רפפה (rappa), מיטסומונו (mitsumono), קוסה - או דשא (kusa 草), ואיגה-מונו (Iga-mono).

בעברית ובאנגלית צורת הריבוי היא או נינג'ות ([4] באנגלית Ninja or Ninjas )כאשר ביפנית שומר השם על צורת היחיד, נינג'ה, גם בריבוי.

היסטוריה מתועדת של הנינג'ה

נינג'ה
נינג'ה בלבוש היסטורי של נינג'יטסו.

הנינג'ות כקבוצה החלו להופיע בכתובים החל מהמאה ה-15 לסה"נ. האזכורים התייחסו להופעתם בשני מחוזות הררים ביפן - מחוז איגה (Iga) ומחוז קוגה (Koga). הם תוארו כעוסקים בפעילות צבאית המתמקדת בריגול נגדי ומודיעין צבאי .

העימותים בין בעלי קרקעות, דאימיו (Daimyo), שהיו מפקדים של כוחות צבאיים לא בחלו בלחימה לא קונבנציונלית. כברוב העימותים הדומים בעולם[5], השתמשו הכוחות הצבאיים ביפן העתיקה בריגול, התנקשות ולוחמת גרילה כדי לקדם את המטרות הצבאיות והפוליטיות שלהם. אין עדויות כתובות על כך שהמעמד הסמוראי היה חף מפעילויות צבאיות לא קונבנציונליות ושפעילויות אלו היו מוגבלות לנינג'ה. המיתוס המוטעה המייחס טוהר נשק ולחימה של שדה קרב לסמוראי היפני אינו מדויק בעליל, כפי שזה מודגם מהמספר הגדול של בגידות, מעילות באמון, מעשי רצח בתוך המשפחה ואפילו התקפות פתע על כוחות שאינם במלחמה [6].

נין ג'יטסו, כמיומנות שבה השתמש הנינג'ה, לא היה מוגדר, והיה חלק בלתי נפרד ממיומנויות הלחימה של בתי ספר סמוראים (See - Katori). , סביר להניח שקבוצות נוספות של אנשים שאחזו בנשק, נזירי הרים (Yamabushi) למשל, תרמו לבסיס הרוחני והמעשי גם כן .[7].

מאחר והחלוקה בין קבוצות לוחמים שונות לא הייתה חדה ייחסו יכולות נין ג'יטסו ללוחמים סמוראים רבים ואפילו למפקדים ודאימיו. נינג'ות רבות בפולקלור היפני מתוארים כלובשים שריון קרב מלא ופניהם מוסתרות חלקית בקסדה ולא במסכה.

נשים כנינג'ות

נינג'ה ממין נקבה נכתב ביפנית כקונואיצ'י (kunoichi),(くノ一); המילה קונואיצ'י מורכבת מפרוק משיכות המכחול של המילה אישה (女). נינג'ות נשים, או קונואיצ'י מתוארות בתרבות הפופולארית כעוסקות במשימות ריגול בעזרת פיתוי האויב למרות שסביר יותר שאם ביצעו נשים משימות של איסוף אינפורמציה הן עשו זאת כעובדות משק בית.

ביגוד של הנינג'ה

אין כל עדות אמינה שהנינג'ות הגבילו את עצמם לביגוד שחור. הבגד המאפין את הנינג'ה הופיע לראשונה במחזות קבוקי במאה התשע עשרה. כוחו של המיתוס הוא גדול עד שהוא מסתיר את העובדה שלוחם יכול ללבוש בגדים כהים רק בלילה ורק בסביבה ללא אנשים. בכל סיטואציה אחרת מהווה הבגד השחור ומסכת הפנים בפרט את הלבוש הבולט ביותר. סביר להניח שהבגדים שלבשו אנשים במשימות איסוף היו רגילים למדי ורק במספר קטן של פעולות התגנבות צבאיות הייתה סיבה לבגד כהה. ביגוד נוסף המיוחס לנינג'ה הוא חלוק ארוך שהיה נפוץ ביפן, הצבוע בצבע כחול כהה, חלוק זה, הקונאירו (koniro), שימש טוב יותר מבגד הדוק להסוואה שאינה מעוררת חשד.

הבגד המוכר כיום כבגד נינג'ה, שינובי שוזוקו (shinobi shozoku) הופיע לראשונה בתאטרון היפני. אחראי התפאורה לבשו שחור כדי שלא יתבלטו כאשר הם מזיזים פריטי תפאורה על הבמה. הלבוש השחור היווה הסכם עם הקהל שאינם שייכים להצגה ולכן "אינם נראים". את אותו הסכם בין הקהל לשחקנים מימשו הדמויות שגילמו נינג'ות. הלבוש השחור בהצגה היה סימן לכך שהנינג'ה הוא רואה ואינו נראה.

נעלי הנינג'ה, הטאבי (jika-tabi), הם הנעליים שהיו נפוצות אז בקרב כל המעמדות. הן בנויות מפיצול של הבוהן הגדולה משאר האצבעות דבר המאפשר נעילת סנדלי אצבע ומקל על סוג מסוים של טיפוס על חבל.

בשיטת תוגקורה לנין ג'יטסו, שיטה הנלמדת עד היום באקבן, בוג'ין קאן וג'ינן קאן, נעשה שימוש בצמיד מתכת המחובר לכף הרגל ועליו קוצי מתכת חדים. צמיד זה, האשיקו (ashiko), שימש את הנינג'ה לטיפוס ולקרב.


כיסוי הראש המפורסם של הנינג'ה עושה שימוש בשני בדים בגודל הסטנדרטי של בערך מטר על מטר. קשירת המסכה באופן המורכב משני בדים מאפשרת יציבות ומונעת החלקה שלה על העיניים. כמו כן היא מאפשרת, בתנועה מינימאלית, הסרת כיסוי האף כדי לנשום היטב בזמן מאמץ וריצה.

על הרגל ננעלו לעיתים חיקויי עקבות בעלי חיים, אשיארו (Ashiaro), העשויים מעץ. החיקויים נקשרו לסנדל ואיפשרו תנועה ללא חשש של זיהוי ומעקב.

כלי נשק והציוד המיוחד של הנינג'ה

צורת העבודה הצבאית של לוחם המבצע פעילות לבד או בהסוואה מחייבת אותו לסגל כלי נשק שאינם בולטים, שיטות לחימה שאינן קונבנציונאליות וציוד שיאפשר לו לנוע בשטח, לאסוף אינפורמציה ולדווח עליה.

בתרבות הפופולארית מייחסים לנינג'ה את השימוש באבק שריפה למרות שמבחינה היסטורית עשו זאת לראשונה לוחמים סמוראים מהמניין מצבאו של טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi) ובמיוחד מול הפלישה הקוריאנית.

כלי הנשק של אבק שריפה המיוחסים לנינג'ה הם פצצות קטנות היוצרות הבזק או עשן, מצובושי (目潰し), (metsubushi). שימוש בתותחי יד פרימיטיביים (Ōzutsu), מוקשים בעלי פתיל השהיה נינג'ות השתמשו באבקות מסמאות כדי לנטרל את האויב. אבקות אלו היו ארוזות בקליפת ביצה או שפופרת נייר וחומרי התערובות שהרכיבו אותן נכתבו ונשמרו.

בנוסף לאשיקו, המוזכר קודם, שננעל על כף הרגל היו בשימוש חודים מברזל שחוברו לטבעת רחבה על כף היד (שקו). הטבעת איפשרה חסימה של מכת חרב והחודים איפשרו לכידה של החרב והתקפה לגוף.

התרבות הפופולארית מייחסת לנינג'ה שמוש בחרב יחודית השונה מהחרב הסמוראית, הקטאנה (katana). חרב זו, נינג'אטו (ninjato), הייתה כביכול קצרה יותר וישרה מהחרב היפנית הרגילה.

מקורות

  1. [1], Henry D. SMITH, Columbia University, New York. PDF
  2. (Takagi), Man'yōshū poem #3940; page 191
  3. Satake, Man'yōshū poem #3940; page 108
  4. Oxford English Dictionary, 2nd ed.; American Heritage Dictionary, 4th ed.; Dictionary.com Unabridged (v 1.1).
  5. [2]; ON THE NATURE OF WAR, Carl von Clausewitz
  6. [3];US Navy Report of Japanese Raid on Pearl Harbor
  7. Ninjutsu:The Art of Invisibility (Google Books)