אבל אני בוחר לא לפרט

זה אחד הדברים הכייפים לעשות אחרי האימון אז חבל לפספס.

זה שלא הכל היה ידוע מראש, זה מקום אחר זה לא כמו בדוג'ו שאתה יודע שלא תיפול על אבן או תתקל בבעיה.
זה יותר כיף גם להרגיש את הקרקע ולראות שמה שאנחנו לומדים בדוג'ו ומצליחים לעשות אותו(תרגיל)קשה יותר להשתמש בו בשטח,זה גם מה שהחזיק אותי ער שכל הזמן היה הפתעות.

friendless, brainless, helpless, hopeless! Do you want me to send you back to where you were? Unemployed in Greenland!

while (lo mevin)
do tavla;

בשנה הבאה אני משתתף באליפות ישראל. (2009)

היתרון לדעתי הוא בכמה היבטים תנועתיים- פיזיולוגיים:

1. הפעלת השרירים (בזרוע, ושרירים סביב מפרק הכתף) בטווחי תנועה גדולים יותר, (ז''א בזוויות שנוצרות בין העצמות במפרק), לכיוונים שונים. זה מאלץ פיתוח כח בשרירים, באורכים שונים בהם כל שריר נמצא בזמן נתון, בכל שלב בסמיכה העגולה.

2. מתבצעים מאמצים מסוגים שונים: בשכיבות סמיכה רגילות, סוג המאמץ הוא די קבוע לכל שריר המשתתף בתרגיל, לדוגמה:
שריר החזה - (PECTORALIS MAJOR) עושה עבודה שנקראת קונצנטרית (מאמץ הגורם לקיצור אורך השריר במהלך קירוב הזרוע לחזה) בזמן התנועה מעלה בשכיבות הסמיכה הרגילות, וגם עבודה המוגדרת כאקסצנטרית (מאמץ הקטן במעט מכח הכבידה שמושך מטה את הגוף, ע''י שחרור נק' אחיזה של חלקים קטנים בשריר בהדרגה, בזמן ההתקרבות של החזה לרצפה (והרחקת הזרוע מהחזה לאט).
שרירים אחרים מסביב, באותו זמן, פועלים כשרירים מייצבים בלבד. הם בעצם תומכים (סינרגיסטיים), ע''י כיווץ במאמץ קטן, בפעולת השרירים העיקריים (אגוניסטיים), והם "מורגלים" למאמצים מתונים יחסית ואיזומטריים (עבודה ללא שינוי כמעט באורך השריר, מעין קיבוע) ופחות מתמודדים עם עומסים בטווחי תנועה שונים, ובעבודה קונצנטרית ואקסצנטרית.
בעגולות לעומת זאת, יש סוגי מאמצים שונים אותם חייבים לבצע כל השרירים, וכל שריר מחוייב להתמודד עם עומסים משלושת הסוגים שהזכרתי, ובזמנים שונים.

3. הכנת המפרק לאימון:
במפרק יש מרכיבים עדינים, הדורשים הכנה לעומסים שיהיו באימון. כמו מנוע הזקוק לסיכה של החלקים הנעים בו, כך זקוק המפרק לנוזלי סיכה הסגורים בקפסולה, מעין שקית העוטפת את המפרק ושומרת את המיץ בפנים. אנו זקוקים גם להזרמת דם לאיזור כדי שהרקמות האלסטיות (רצועות) יתפקדו כראוי באחיזת העצמות במקומן. תפקודים אלו מושגים גם בשכיבות סמיכה רגילות, אך בטווחי תנועה צרים יחסית. לעומתן, ב"עגולות" יש "הרגלה" של מרכיבי המפרק לעמוד בעומסים בזוויות בעייתיות יותר, למשל כהכנה לבריחים שיבוצעו על המפרק. כמו כן, יש בתרגול בטווחי תנועה גדולים משמעות בשימור הגמישות של מרכיבי המפרק.

4. טיפול ב"חסכון" שכולנו מכירים בביצוע שכיבות סמיכה רגילות: אפשר להרגיש, במהלך שכיבות סמיכה רגילות, שאם מבצעים אותן בקצב מסויים, הן קצת יותר קלות לביצוע. זאת מפני שאנו מבצעים מאמץ מסוג נוסף, הנקרא פליאומטרי, והוא בעצם ניצול של הכח הנובע מהרכיבים האלסטיים בשריר עצמו. ניתן להמחיש את הרעיון כגומייה שמותחים אותה קלות ונוצר בה מתח אלסטי, שעוזר לנו לקרב את שתי הידיים אחת לשניה בחזרה.
תרגול מאמץ פליאומטרי גם הוא חשוב לנו בהרבה תנועות בלחימה, ואנו מתרגלים אותו בסמיכה הרגילה ובתרגילים נוספים, אך תרגול העגולות מחייב אותנו לבצע עבודה בעומסים שונים גם בצורות אחרות שלא מתורגלות בסמיכה הרגילה.

5.מצב רוח טוב, כמובן

מתנצל, אני לא יודע.
לעיתים ההתנסות החוזרת ונשנית ב"כאילו עימות" בשטח האימונים יכולה לעזור כאן ולהקנות תגובה גופנית מתאימה יותר.
ולעיתים לא.

שאלה קצת אחרת:
האם מתאבק, מתאגרף, לוחם MMA או סתם איש אקבן יתפקדו טוב יותר בזמן קרב אמיתי?

שאלה טובה. אולי ניתן לענות עליה, אבל על השאלה שלך: "כיצד נפרץ המחסום הפסיכולוגי?" אין תשובה מדעית ברורה.

2. האם מי מכם חווה בעברו מן "מחסום פסיכולוגי" המונע מכם להגיב בעת סכנה (בין אם "קפאתם" במקום ולא הייתם מסוגלים לחשוב על תגובה הולמת ולבצע אותה, ובין אם הבנתם שעלייכם לתקוף אדם כלשהו או להלום בו על מנת להגן על עצמכם ולא הייתם מסוגלים להרים יד... או דבר מה דומה...)? האם המחסום הזה נפרץ או נעלם בסופו של דבר בעקבות האימונים?

כמו שאומרים בין המזרון לבחוץ השמיים הם הגבול. באימונים אנחנו מתרגלים המון מצבים שיכולים לקרות ברחוב: מרמת אלימות נמוכה ועד גבוהה, אך מה שיקרה מחוץ למזרון האימונים אף פעם איננו יכולים לצפות. ייתכן והתרגול הרב ייתן לנו את האופציה להגיב כמו שצריך ולא להיתקל בשום מחסום פסיכולוגי או לקפוא במקום, אך אף פעם אי אפשר לדעת אם בכלל כדאי להגיב.
אנחנו קוראים לזה טטקאי - קרב אמת, המקום שבו הדברים לא צפויים. זה הרובד הגבוה בפרמידת האימונים, מעל לרנדורי.

ברנדורי אנו מתרגלים קרבות מול יריב אימונים שההבדל בינו לבין מישהו מבחוץ זה שאכפת לו והוא לא ממש רוצה להזיק ומתרגל את הקרב עם ביקורת גבוהה.

מישהו מבחוץ במקרה וירצה להזיק לא ממש יהיה אכפת לו מכלום ואת זה צריך לקחת בחשבון. אני ממליץ בכלל לא להגיע למצבי אלימות בכלל ולהימנע מהם ככל האפשר. הצעה: דבר ראשון תתאמן, תתאמן ותתאמן זה יכול לעזור, דבר שני אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה באמת במצב של סכנה הכל תלוי בסיטואציה ואז פשוט לנסות לעשות את הדבר הנכון ביותר ויכול להיות שלא לעשות כלום יהיה הנכון ביותר, מי יודע?

אני מבסס את מה שאני כותב על דברים שקראתי וחוויתי. אני לא ממש זוכר איפה ומתי קראתי את העובדות שאני מצטט אבל מי שמתעניין מוזמן לבדוק אותי.

מעשי שוד אלימים, פשעי שנאה ותקיפות מיניות נחוות פעמים רבות למותקף כשרירותיות: קשה להבחין ברמזים מטרימים וההסלמה ברמת האלימות מהירה מאוד - אין עימות מילולי, אין דחיפות, אין הדדיות - מדובר בתקיפה חד צדדית פר אקסלנס.

רוב רובם של בני האדם קופאים במקומם כאשר הם מותקפים בצורה שנראית להם שרירותית. כדי להגיב בזמן אדם חייב מהר מאוד לעבור בין מצב של הפתעה, פחד ועלבון למצב של כעס ואגרסיביות (ברמה הפיסיולוגית מדובר במעבר ממטבוליזם נורמלי למטבוליזם של fight or flight). ללא חוויות קודמות דומות המעבר הזה הוא איטי מידי - לפני שמבינים מה קרה העסק כבר נגמר. חוויות דומות יכולות להיות המכות שנתת וקיבלת בשכונה הקשה שגדלת בה, אימוני "אגרסיביות" שעברת בצבא או חוויות אלימות אחרות. בכל מקרה - לא מדובר בחוויות נעימות (פה המקום להזכיר את המאמר על ווינריםלוזרים שמסייג את מה שאמרתי: למי שהגיב טוב בפעם הראשונה יש סיכוי טוב יותר להגיב נכון גם בפעם הבאה מאשר מי שלא הגיב טוב בפעם הראשונה ולהיפך)

מבחינה מתודית, אי אפשר כנראה לסמלץ סוטואציה אלימה כל-כך ובו-זמנית להימנע מפציעות. במיוחד לא למי שעבר את גיל עשרים. (אם תחרויות הן חלק מסדר היום או שפציעות נחשבות למחיר סביר אזי המצב שונה). בקבוצות כמו שלנו המשמעות היא שהאימונים לא מכינים ישירות להתמודדות עם סיטואציה אלימה (מתאמנים מתחילים לפעמים דווקא כן מוצאים את עצמם בדיוק במקום הזה. או שזה עובר להם עם הזמן או שהם עוזבים). עם זאת, יש איזו שהיא הנחה שאומרת ששנים רבות של התמודדות עם אי-נוחות פיסית בשילוב עם יכולת טכנית גבוהה תאפשר למעבר הרגשי-פיסיולוגי הזה להתרחש בצורה חלקה בבוא העת. גוף חזק גם יכול לתת עוד כמה רגעים של יכולת תגובה לפני שמאוחר מידי.
להנחה הזו אנחנו מוצאים תמיכה בזה שעם השנים אתה יכול להרשות לעצמך להיות מאוד אגרסיבי כלפי יריב האימונים שלך, וממש להתעצבן ולכעוס, ועדיין לשלוט במה שקורה ולהימנע מפציעות. בד"כ זה דורש פערי רמה גדולים בין המתאמנים, ו"תירוץ". זה הכי קרוב שאנחנו מגיעים כנראה לסיטואציה אלימה. בכל זאת יש הבדל מהותי ביחס לסיטואציה אמיתית - אותו רגע של הפתעה, אי-ודאות ופחד משתק אינו קיים וממילא לא צריך להתגבר עליו.

בסופו של דבר צריך לשאול: מה יותר מסוכן- לא להיות מוכן היטב למקרה של תקיפה; או להסתכן בפציעה תוך כדי ההתכוננות לאותה תקיפה (אם זה בכלל אפשרי)?
התשובה לא פשוטה וצריכה להביא בחשבון את המחיר הנפשי שמשלמים קורבנות תקיפה וזה כבר באמת נהיה ארוך ומורכב אז די.

תראה איזה קסם
אתה מוזמן לצפות בהסוואה החדשה של שניים מוותיקי אקבן, כדיילות הדגמה...
http://www.youtube.com/watch?v=j5Lsbs7JTaM&feature=related

ברקע יש עוד כמה נינג'ות שמבצעות קוג'י קירי של היעלמות ולכן אי אפשר לראות אותן

לפי מה ששמעתי, המורים של הארגון מסוגלים לקרוא מחשבות, אז זהירות.

ד"א, לא צריך טבלת המרה, יש נוסחה לחישוב הזמן שנוסף: E=mc^2.
E מייצג את הזמן הנוסף, m מייצג את קבוע הדחייה של המדריך(/מורה) - מאחר שלכל מורה יש קבוע דחייה אחר. את c ניתן למצוא ע"י נוסחה אחרת: c=t/T.
בנוסחה הזו t מייצג את הזמן (time) של המתאמן על המזרון (בשניות) ו- T מייצג את עוצמת המחשבה (Thought) על שאלה בנושא המבחן לדרגה.



קצת יותר ברצינות, האמת היא שמה שכתבתי זה מה שהמורה שלי אומר: "אם מישהו שואל אותי מתי הבחינה שלו, אני דוחה לו אותה בשנה". כמה מאצלנו, שלא רצו לעשות את הבחינה, רצו לנצל את העובדה הזאת ותקופה קצרה לפני הבחינות הם תכננו לשאול אותו מתי הבחינה שלהם, כדי שהם לא יצטרכו לעשות אותה. כמה ימים לפני שהם ניגשו לשאול אותו הוא הודיע להם שהם עושים בחינה. כנראה שזה מוכיח שהמורים של הארגון באמת יודעים לקרוא מחשבות...

עריכה: ממה שכתבתי ניתן להסיק שבארגון חייבים לעשות בחינות, זה לא נכון. זה היה מקרה מאוד ספציפי.

הבחינות הן סימן דרך חשוב, אבל אם זה היה תלוי בי אז לא היו בחינות. אני עצמי במשך שנים רבות חגרתי חגורה לבנה כמדריך והשתמשתי בדרגה שקיבלתי בארגון בו הייתי פעם חבר רק כשהייתי חייב, במגעים מול רשויות הספורט.

אם איני טועה, הדרגה שלי אינה מצוינת באתר בשום מקום. זה לא ממש חשוב - סימן הדרך שלי הוא היכולת לקום בבוקר ולהתאמן בכיף ולכן הוא קרוב מאוד וכמעט תמיד ממלא אותי בהתלהבות.

אני זוכר מה אומרים אצלנו באקבן: "עבד להתלהבות יהיה גם עבד לאכזבות" אבל אני עדיין מתלהב, אני מקווה שאני מתלהב בדיוק כמוך - כאדון, ולא כעבד.

אם זה היה תלוי בי הייתי מוותר על הדרגות והמבחנים, אלא שבזמן מסוים החליטו כל המדריכים יוצאי אקבן שחייבים בחינות ואני כפפתי את עצמי לדעת הרוב.

הדרגה או הבחינה אינה ממש חשובה, האם לאריק קלפטון או ווס מונטגומרי יש דרגה? יש להם נסיון, הזמן והכשרון איתם, ולמרות שלעיתים אני בטוח שנגמרה להם ההתלהבות, הם המשיכו לנגן.

יונתן ק. סיפר לי שמונטגומרי לימד את עצמו טכניקה מיוחדת של ניגון בגיטרת ג'אז ללא מפרט כדי לא להעיר את בני ביתו.

אחלה סיפור

חג שמח

זמן השחייה האיטית מאפשר לך לתרגל סגנון תוך כדי מאמץ נמוך יחסית.

רמת הדופק המומלצת בריצה היא 70-80% מהדופק המקסימלי
יש שתי צורות לדעת מהי רמת המאמץ והן כתובות בדף הבא:
http://www.akban.org/hebrew/fitness/recommended-running-speed.php

שכיבות סמיכה עגולות בקלטורה הבאה