גורנאל אומנויות לחימה וכושר - כתבות אחרונות

מאת יוסי שריף

במאמר בג'ורנאל של אקבן כתבתי: "מאסטר הוא אדם שבאמצעות הפעולות הגופניות שלו, באמצעות העשייה שלו, מדגים באופן הטוב ביותר את ההיגיון הפנימי של הפרקטיס שלו."  כמה זמן צריך כדי לרכוש את הדיוק וההדירות של אדם המדגים את הפרקטיס?

מאת יוסי שריף
ישבתי מול תלמיד שלמד אצלי. שוחחנו על ידיד שלי, מורה שלמדתי אצלו בשם ניר מלחי, ואז אמר התלמיד: "הוא לא קצת הגזים בכך שהוא עשה מעצמו מאסטר?"
"אני לא חושב" אמרתי, "לדעתי הוא מאסטר באומנויות לחימה." ואז שאלתי: "מה לדעתך זה מאסטר באומנויות לחימה?" הוא לא ענה. לדעת מה זה מאסטר זה חשוב מאוד, בלי זה אפשר לנסוע שנים בלי לדעת לאן בדיוק וגרוע מכך, לקבל באמצע את ההרגשה שטעינו בדרך, שאנו חוזרים ממש לנקודת ההתחלה.

מאת יוסי שריף
לפני כמה שנים, כשאיתי ואני חשבנו על תיעוד של אומנויות לחימה הייתה טכנולוגיית המחשבים בתחילתה. תוכנת הויקימדיה עדיין לא הייתה קיימת ואיתי, ד"ר למחשבים ומתמטיקה, ניהל את מסדי הנתונים שלנו על מסד נתונים שהוא בנה בעצמו. זה היה כל כך מזמן שהאינטרנט היה עדיין צעיר וקטן.

מאת יוסי שריף

מישהו לא עובד אמר לי פעם: "טוב, זה לא חוכמה, אומנות לחימה זה החיים שלך, לא?" מוזר, כבר הרבה מאוד שנים אני קם בבוקר ומתאמן, הולך לקבוצות ומתאמן, רוב הזמן אני לא מרגיש שאומנות לחימה היא החיים שלי.

רואה החשבון הטוב שלי, יש לו מאחורי גבו תמיד כרכים ענקיים, כתוב על גבם "מיסוי בתנאי אינפלציה", האם החיים שלו הם מאזנים אקטואריים? אולי, אני מקווה שלא. האם החיים של נגרים אחוזים בסיבי העץ? היה לי חבר, נגר אומן, כשהוא דיבר על המורה שלו – הנגר של מלך מרוקו – שמעתי בקולו שהחיים של קבוצת הנגרים הזו הם עץ. 

מאת יוסי שריף

הלכתי לבד, עולה מאיזור הערבה לכיוון מערב. יום שני של הליכה, בתרמיל כ-40 קילו. בעליה מאחד הערוצים השביל טיפס על הצד הדרומי של הוואדי. ואני צועד לאט לאט. עם משקל כבד זה לא בקלות. כשהגעתי לסוף העליה ראיתי דבר שאני פוחד ממנו. כדי להמשיך הייתי צריך ללכת על שביל עיזים, שביל גרוע במיוחד, נוטה עם המדרון, חצץ, חוצה צדדים תלולים של כיפות. המדרון שעליו השביל נשק למצוק עם נפילה חדה לתהום של כמה עשרות מטרים. רחוק מצידו השני של הנחל השקיפו עלי צוקים דומים. הייתי כבר גבוה מעל הערוץ. הורדתי את התרמיל והתיישבתי, חשבתי על האפשרויות. אני מקצר, בסוף החלטתי להמשיך, כבר היה מאוחר ולא הייתה לי קליטה בסלולארי.
כדי להתמודד עם הסיטואציה השתמשתי בטריק ישן שלי. הלכתי זקוף, אם נשענים הרחק מהתהום הרגליים מחליקות החוצה, אז צריך ללכת ישר, הראיתי באצבע לצד המדרון כדי לשים שם חלק מהקשב ושמתי לב לצעדים שלי. לא גובה, לא שביל עיזים, לא מדבר. מניח רגל, צועד, מרגיש את הקרקע, מניח רגל, צועד, מרגיש. אדם שמורגל, שהולך הרבה על שבילים גבוהים, היה חושב על דברים נוספים, אולי מחטט באף, עוצר להתמתח, מסתכל בעניין מסביב. עז הייתה מקפצת לשפת המצוק לאכול משהו. ואילו אני הייתי חייב לשים לב לדברים שעוזרים, ששומרים לי על הדרך.החיבור לאומנות לחימה נראה רופף אם לא מכירים את השנים שבהם קשרנו את האימון באקבן להליכה ושהיה בשטח.

מאת יוסי שריף

איכר היה צריך לחצות נהר. היו לו כיבשה, שק של כרוב וזאב. על גדת הנהר היתה סירה קטנה, מספיקה בקושי לשתי נפשות.

מה יעשה האיכר? אם ישאיר את הכיבשה עם הכרוב או את הזאב עם הכיבשה יאכל כל אחד לפי טבעו את מה שטבעו ציווה לו לאכול.
בבית ספר בו לימדתי, לפני שנים, נפלטה לי פעם שטות. התלמידים שלי למדו באותו יום את הפיתגם "לא בכוח, כי אם במוח",  המורה שלימדה אותו ביקרה במפורש את שיעורי ההגנה העצמית שלימדתי. זה הרגיז אותי, אז התבדחתי: "אם לא בכוח אז באלימות". שטות. הייתי צעיר. לא ידעתי שזאב זה מועיל אבל לא צריך לתת לו לדבר בלי רשות.

מאת: יוסי שריף

"הלו?"

"שלום מדבר יוסי".

"תגיד, אתה מלמד הגנה עצמית? לחימה?"

מאת: יוסי שריף

"שלום אתה מלמד נינג'ה?"

"שלום, מי זה?"

"שלום"

"שלום שלום"

"תגיד אתם מלמדים נינג'ה, איך להיות נינג'ה?"

זה הולך להיות עדין, חשבתי. "לא בדיוק, אנחנו לוקחים את הטכניקות העתיקות של השיטה שלנו מבצעים אותן במדויק ואחר כך בודקים אותן מול שיטות לחימה..."

מאת: יוסי שריף

"שלום, אתה מדריך צ'ין צ'יצו?"

"לא, אני מדריך נינג'יטסו".

"בוא תספר לי על זה, מה זה?"

"זו אומנות לחימה יפנית אקלטית שבה מתרגלים קאטות עתיקות ומבצעים קרבות במגע מלא".

מאת: יוסי שריף

כשלימדתי בבית ספר יסודי בתל אביב נתתי מתנה לתלמידים. כל ילד שהתאמן בבית הספר יכול היה להגיע חינם בערב למכבי תל אביב, לאימון טכני משלים. רק מעט ילדים ניצלו את המתנה בינהם שני אחים שהיו מגיעים כל אימון עם אביהם.