Akban Ninjutsu Academy » בלוג

ג’רי סיינפלד – מאסטר של התבוננות וסיפור

akbanwrdp — Mon, 07 Jan 2013 06:09:23 +0000

שנים הייתה הסדרה “סיינפלד” אחת האהובות עלי ביותר. עם הזמן גיליתי עובדות שונות על היוצרים והשחקנים, מהיותו של השחקן ג’ייסון אלכסנדר, קוסטנזה, אומן לחימה, קרטיסט, בעל דרגה בכירה ביותר ועד להיותו של סיינפלד בעצמו, כותב הסדרה יחד עם לארי דייויד, בעל אתוס של זן.

זו לא איזו השלכה שלי. בראיון אחרון ב -ניו יורק טיימס אומר סיינפלד: “זה דומה לקליגרפיה או לבודו. אני רוצה לייצר כלובים לצרצרים. אתה מכיר את הכלובים היפנים לצרצרים? זעירים, עם דלתות? זהו זה בשבילי: פרישות ודיוק, ללטש דבר קטן רק בשביל הליטוש.”

למרות ששוויו היום עולה על 800,000,000 דולר מקפיד סיינפלד לעבוד בסטנדאפ מספר פעמים בשבוע במקומות קטנים בדרך כלל. הוא אומר על כך: “קראתי מאמר לפני מספר שנים שמצביע על כך שאם אתה מתאמן בספורט הרבה, זה ממש הופך לפס-רחב: הנתיב העצבי במוח שלך מכיל הרבה יותר מידע. ברגע שאתה מפסיק להתאמן, הנתיב מתחיל להצטמק בחזרה. כשקראתי את זה זה שינה לי את החיים. לפני כן הייתי חושב, מדוע אני עדיין עושה את הסטים האלו, עולה על הבמה? האם אני לא יודע כיצד? התשובה היא לא.
אתה חייב להמשיך לעשות את זה. הפס הרחב מתחיל להתכווץ מהרגע שאתה מפסיק.”

ואחר כך: “אני מתכוון להמשיך לתרגל סטנדאפ עד לגיל 80, ואולי אחר כך”.

הנה סיינפלד מדגים כיצד הוא מלטש בדיחה במשך מספר שנים. בלוק כתיבה, עט, מחיקות, הופעות. ושוב בלוק כתיבה, עט, מחיקות. שנתיים לבדיחה אחת. לא ממש מצחיקה בינתיים.

וידאו של ג’רי סיינפלד – כיצד לכתוב בדיחה

שיעור 24 – סופה על הר איתן

akbanwrdp — Tue, 30 Oct 2012 13:43:52 +0000

אני רוצה לספר את זה במילים רגילות, יבש, לתת כבוד למה שמה שהיה.

ככה. הרקע לאימון שאודותיו אני כותב הוא אימון אחר, שנה קודם לכן. באיזה שהוא שלב רציתי להשתמש באימון 24 השנתי ולשבור בעזרתו את שיא גינס בקרבות. שיא, לא פחות.

שיא גינס זה התעסקות. צריך למלא אחר המון חוקים של ספר השיאים: צריכים רופא, פרמדיק, שני עדים נוטריוניים – בדיקות רפואיות לכולם לפני, ניירות חתומים וכולי, הרבה כאב ראש. אגב, אני עדיין שומר את הניירת בארון, אף פעם לא הגשתי אותה לגינס. זה בגלל שבסוף, באימון עצמו, נפל עלינו גל חום באוקטובר. זה הפך את האימון לגרוע ומסוכן – רועי, טל ועוד מישהו התייבשו. פיניתי את גילי להדסה עין כרם לטיפול נמרץ בגלל רבדומיוליסיס (Rhabdomyolysis) שנגרם מהמאמץ, והרופא של גינס סגר את האימון אחרי 15 שעות. 15 שעות זה גם שיא אבל זה הרגיש כמו שוקולד פג תוקף, מתוק, אבל מקולקל. רציתי לעשות את זה שוב, כמו פעם. הייתה לי הרגשה שזה בכיס שלי, שזאת לא בעיה.

אז בלי הפמליה של גינס ועם הרופא והפרמדיקים שלנו, של אקבן, שנה אחרי, ביום של סתיו, התכנסנו על פסגת ההר שלנו. באותה שנה היו בתכנון גם ריצות. כדי להפיג את החלק הקשה של האימון, את המונוטוניות של הקרבות. התוכנית הייתה ללכת מכות שעה ולרדת להקפה של 12 ק”מ של ההר. ככה לחילופין – קרבות, ריצה, קרבות, ריצה.

אני לא ישנתי בכלל לילה לפני ואז לא הצלחתי להחזיק מעמד – הרסתי לעצמי את האימון ונרדמתי. “טוב, 24 זה כבר לא יהיה”, חשבתי. כולם המשיכו להתאמן מחוץ לשלושה שגם כן נרדמו.

אם זה שנכשלתי לא הספיק, אחרי שקמתי קיבלתי שיעור עוד יותר חזק, שיעור שעד היום אני לומד ממנו. אחרי שעתיים שינה קמתי כמו חדש. בבוקר עשינו אלף סוי נו קאטה, ככתוב במקורות, ואז, מעט אחרי הזריחה, ירדנו לעוד ריצה של 12 ק”מ.

על ההר למעלה נשארו ליאור כץ ועידו לויט לשמור על הזירה.

בחצי הדרך למטה סגרה עלינו חשרת עננים כהה מאוד, נהיה חשוך כמו ערב. הרגשתי את הרוח התזזית בתחתיתו של ענן קומולנימבוס פעיל, זה משבים חזקים שכל רגע מחליפים כיוון. מהרגע הזה אין לי צילומים כי שניה אחר כך התעסקו בלהזהר.

“עוד שניה יורד עלינו גשם”, מישהו אמר. וזה היה יותר גרוע. ברד בגודל של כדורי פינג פונג קרע את הענפים ביער שבתוכו רצנו. ללא מחסה אחר נצמדנו לגזעי העצים ושמנו את תרמילי הריצה על הראש. אבל ההפגזה הייתה מלחיצה. ברד כזה, שיורד מגובה של מאות מטרים הוא מסוכן כמו זריקות אבנים.

חגי שהקדים ורץ לפנינו קיבל אבן ברד ופתח את הפנים. יובל שניסה לדלג מהעץ שלו איבד את ההכרה בעקבות פגיעה, זעזוע מוח כלומר, ולד. נפתח המצח היטב, קשרתי לו תחבושת. אחרי שהסופה שככה עשינו ספירה, וידאנו שכולם נמצאים ויובל בדרך להדסה, ועלינו להר.

בחניה מתחת ועל הפסגה היה בלגן. למכוניות נשברו פנסים ונדפק הפח, כל בקבוקי הזכוכית נשברו. למרות השמחה, זה היה כמעט כמו ללכת מכות ולהפסיד, שוק רציני. כשהצטלמנו לקח לנו כמה זמן להבחין שהענן ירד רק על השטח שלנו. ההר שלנו כוסה בקרח אבל מסביב לא ירד אפילו גשם.

ליאור סיפר לי שרגע אחרי שירדנו לריצה הוא הבחין בתנועה בצד המזרחי של רחבת הפסגה, צבי חום ובוגר עלה ונעמד, כמעט 20 מטר ממנו, והביט בו ובעידו בזמן שהם התאמנו. אחר כך הוא נעלם והתחיל הברד. ככה זה היה.

מודל עסקי באומנויות לחימה

akbanwrdp — Tue, 14 Aug 2012 11:47:08 +0000

מאת יוסי שריף

ירון התקשר אלי, הוא אמר: “איזה תאילנדי שרף את השדה בטעות והגמלים ברחו.” נכנסתי לניסאן השחורה ונסעתי חלק ומהר צפונה. כשהגעתי ירון כבר תפש את ג’פאר וקשר אותו לעץ עם מה שנשאר מהחבלים. השני הסתובב ליד, ככה זה גמלים.

לקח זמן, הכנסתי אותם למנז’ ועד שגמרתי לשים חציר ומים ירד הערב. סגרתי את השער הירוק וקיבלתי טלפון, צלצול מיוחד. אני מסתכל על הצג, משפחה. שיט. זה הזמן של האימון ולא מצלצלים אלי סתם. אז נתתי גז לירושלים, נדמה לי שגיא החליף אותי באותו אימון. תודה.

אשפזתי את אימא שלי בהדסה והתחילו שנים קשות. ישן בבי”ח, נוסע מוקדם הביתה להכין את הבוקר ולארוז ארוחות עשר, חוזר, מאמן בערב, חוזר לבי”ח. חוזר חלילה. אם היה לי שכל הייתי שם לב שאני על טיס אוטומטי, שאני מדבר עם תלמידים והראש שלי לא שם. אבל לא היה לי ולא שמתי לב, וכך טסתי. כמה ותיקים שכן שמו לב ירדו מהטיסה, כלומר הפסיקו לבוא לאימונים. פחדתי, באיזה שלב כל כך הרבה הלכו לדרכם שחשבתי שזהו זה, אני מפסיק לעסוק באומנות לחימה.

אני זוכר את עצמי אז מנסה לשכנע תלמיד, “שמע, אם תישאר זה ישתלם לך כספית. יש לי רעיון כיצד להכניס כסף לארגון…” עוברת בי חלחלה היום כשאני נזכר בשיחות האלו. היו הרבה כאלה כי היו לי הרבה מודלים לשיחה, מודל על כל ייאוש.

אימא שלי נפטרה ואחרי כמה חודשים תפסתי שוב את ההגאים של בית הספר. ניקיתי את המטבח וחזרתי אחורה לא שנתיים, כי אם ארבעים, לרחוב קטן עם שם מתאים – רחוב העבודה, ליד מרכז בעלי מלאכה. אז, פעם בשבוע הייתי אוכל בשר. סבתא שלי הייתה עושה לנו קציצות.

הבשר היה שוכב, מנוקד במלח, על השיש, אחר כך היא הייתה רוחצת אותו, מנגבת וחותכת לקוביות. הייתי מסובב בקושי את הידית של מטחנת הבשר בשעה שסבתא הייתה מכניסה גושים לפתח של המטחנה.
“אפשר להכניס למכונה לבד סבתא?”
“שלא יתפסו לך האצבעות פסקודניאק.”
“בסדר סבתא.”
טובה כץ, סבתא שלי.

אחר כך היא הייתה מפרקת את המטחנה, רוחצת, מייבשת ושמה במדף התחתון של ארון אויר, ככה קראו לזה, ארון אויר, בחיי. את הבשר הייתה מערבבת עם לחם ובצל ומטגנת בשומן שנשאר מהשמאלץ. לנגב את המחבת בסוף עם פרוסת לחם, איזה תענוג.

בשר זה לא זול ולסבא וסבתא היה פנקס שרשמו בו הוצאות והתלחשו לידו מתחת לאור הפלורסצנט בערב. אני מזכיר לעצמי טוב טוב כל יום: בלי טייס אוטומטי, בלי הנפקות, בלי זכיונות. זה המודל כעת, קציצות הכי טובות ומי שרוצה, אוכל.

החורג’, הגמלים, המחצלת והחרב

דניאל מוייר, מאסטר נגר – מקורות ההשראה

akbanwrdp — Thu, 02 Aug 2012 08:04:37 +0000

דניאל מויר עושה נגרות בבושוויק, ברוקלין. העבודות שלו, שילוב של פשטות, טכניקות נגרות יפנית ויצירתיות הן תוצאה של המיומנות שלו ושל המוזות. עצרתי לרגע את הסרטון ורשמתי את שמות הספרים במדף שלו בנגריה.

דניאל מויר הוא דור שני, בן של נגר ויחד עם עבודה בנגריה הוא למד, כתב וניגן בגיטרה קלאסית. הוא אומר שהקולקציה האחרונה שתיכנן, זו שמצולמת בסרטון, היא שילוב גיאומטריה של אדריכלות עתיקה, חוסר המשקל של כנפים והקימור של גוו נשי. אבל אני חושב, לא משנה מה הוא אומר, “הוא קורא את סוטרת היהלום”.

וידאו של מאסטר בנגרות, דניאל מוייר

אדם קרמר, מאסטר מכונאי – זן ואומנות אחזקת האופנוע

akbanwrdp — Sat, 14 Jul 2012 12:14:58 +0000

זן זה דבר מעשי, פרקטיס זה תמיד דבר גופני. אתן למר אדם קרמר, מכונאי אופנועים מזה עשרים ושש שנים, לדבר. והנה מה שהוא אומר בוידאו למטה:

“למרות כל מה שניצב לפנינו עם המיתון, כוחות זרים… אני חושב שהבעיה המרכזית שניצבת לפנינו היא הדה-אינדסטריאליזציה של אמריקה. היכולת שלנו לעשות אבדה לנו. אתה צריך להיות מסוגל לעשות את זה, בצורה מעשית, ואנו מאבדים זאת. הילדים שלנו אינם יודעים את ההבדל בין מברג שטוח לפיליפס. ואם היו יודעים את ההבדל הם כבר אינם יודעים מה לעשות עם זה.

אני עובד כמכונאי יותר מ – 25 שנים, ותמיד הוקסמתי מאופנועים ולכן המשכתי תמיד. להיות מסוגל לתקן אופנועים בני 65-70 שנה ולגרום להם לביצועים דומים, טובים כמו בעבר, צריך לומר על זה – מתגמל מאוד.

אופנועים ישנים, יש להם הרבה יותר סטייל וקסם מאופנועים חדשים. זה cool.

ג’יימס דין, מרלון ברנדו בווילד וואן, פונזי…

כשאני הייתי ילד, אם הייתה לך הזדמנות לעבוד במקום כמו שלי? היית מוכן להרוג בשביל כזו הזדמנות. לעבוד בשביל אופנוע קטן. אבל הצעירים של היום, לא רק שאין להם את היכולת הגופנית לעסוק בעשייה כזו, אין להם את הגישה, את החשק. זה בכלל לא אכפת להם. זה מייאש. אבל אני מתערב איתך שכל דור אומר את אותו דבר. הדור שלפנינו אמר זאת עלינו.

אני באמת חושב שזו תהיה אומנות אבודה, יהיו פחות ופחות אנשים שיעשו. כרגע איני מצליח לראות: מי יהיה כמוני. איפה המחליף שלי?

יש כאן אולי 200 אופנועים, באמת, אני לא יודע. אף פעם לא ספרתי את כולם ואני גם לא רוצה לספור אותם. ברגע אחד זה נראה לי יותר מדי ורגע אחר כך אותו מספר נראה קטן מדי. אני מעדיף לשמור את המספר המדויק כנעלם. שני שליש מהאופנועים כאן שייכים לי ומתוכם שליש שלעולם לא אמכור. לעולם. אלא אם אשתי תגיד לי למכור. ואפילו אז, זו מחשבה קשה.

בכל פעם שאני צועד לכאן אני לא מאמין שזה מקום ששיך לי. בגלל שאני זוכר, בגיל צעיר, שהיה לי הונדה מחורבן, לא מצליח להתניע, לא מסיע את הבחורה, מחמיץ את הריקוד, מתקן אותו בגשם. חושב: יום אחד יהיו לי אופנועים. ואז יום אחד קם, ויש לי אופנועים. זה לא עקב כסף, אין לי בכלל כסף. אבל אם יש לי כסף? אני קונה אופנועים. זו כפיתיות, זו באמת כפיתיות. אני לא רוצה ולא מוכן לעשות שום דבר אחר. ניסיתי.

וידאו של אדם קרמר – זן ואומנות אחזקת האופנוע

מאמר זה הוא חלק מסדרת המאסטרים בבלוג אקבן

ראול אוחדה – סנדלר

akbanwrdp — Tue, 03 Jul 2012 08:15:07 +0000

התלבטתי מעט עם עצמי לפני שהצבתי את מר ראול אוחדה (Raul Ojeda), הסנדלר הראשי של נעלי דון ויל, בגלריה הקטנה שאני אוצר למאסטרים. הסיבה הראשונה להתלבטות היא שהוא מעסיק אחרים, והסיבה השניה היא שרק עמוק לתוך הסרטון הראשון רואים את היד שלו עושה נעלים.

העסק שלו, היום בלוס אנג’לס במאה העשרים ואחת, זהה כמעט לחלוטין לגילדה אירופית של ימי הביניים. זו לא עבודת יצור אלא תקופת חניכה.

ראול אוחדה אומר: “איני מחשיב את עצמי אמן אלא אומן, בעל מלאכה” ואז מוסיף, “אולי בתקופה שלנו שבה שוכחים כיצד עושים דברים נכון גם המיומנות שלי היא אומנות”.

וידאו של מאסטר סנדלר – ראול אוחדה

וידאו של ראול אוחדה מייעץ כיצד להבחין בנעל טובה

ג’רי לופז, מאסטר. על גלישה, סנובורד וגידול ילדים

akbanwrdp — Sat, 10 Mar 2012 15:25:09 +0000

באיזה קורס בצבא הדבקתי על דלת הארונית תמונה של ג’רי לופז כך שכשהייתי פותח אותה הייתי נזכר שיש לי עולם אחר. וג’רי לופז הוא איש מעשה, בחיוך נעים הוא שלט בגל המפחיד של פייפליין וגילה את הצינורות המושלמים של אינדונזיה.

התלבטתי האם לשים במאמר המאסטר הזה סרטים של ג’רי לופז גולש בנוחות מסיטואציות בלתי אפשריות ובחרתי בסרט הזה שבו גולש לופז אל מעבר לגיל 60, מעבר ללבטים שלו כאבא לנער, ומסביר כיצד לאומן גדול לא משנה הקנווס, לא משנה אם זה גל או הר.

הגלים הגבוהים הם ההרים המושלגים של אורגון וג’רי לופז מחייך את אותו חיוך נעים שנשמר מימי הארונית שלי ואומר: “זה כל מה שהורה יכול לצפות לו – שהילד שלו יפתח אהבה למשהו, יהיה טוב במשהו”.

וידאו של ג’רי לופז

וידאו של ג’רי לופז גולש

קורהירה ווטנבה, מאסטר בייצור חרב יפנית – לימוד מול אנטרופיה

akbanwrdp — Sat, 03 Mar 2012 20:14:00 +0000

ווטנבה הוא מאסטר של חרבות עתיקות יפניות, כשהוא מדבר על המורה שלו – מיאאירי שוהיי – הוא מדבר על התשוקה שלמד ממנו לחרב העתיקה.

אותו נושא עולה כשהוא מדבר על תלמידו, נובוהירו קיקוצ’י, אבל באופן שנגע לליבי. ווטנבה אומר: “אני רוצה שתלמידי יעבור אותי במיומנות עשיית החרב, זו החובה שלי להכין חניך טוב יותר ממני. אחרת המסורת תישחק עם הזמן.”

פשוט.

חזור וקרא בבלוג, לחץ כאן

כסף של מאסטרים – ג’ואל בוקייביץ – מאסטר של ייצור סכינים

akbanwrdp — Wed, 07 Dec 2011 22:14:19 +0000

מאת יוסי שריף
אחד הוותיקים שלח לי את הסרטון היפהפה על ג’ואל בוקייביץ, מאסטר לעשיית סכינים. הוא יודע שאני לא רק אוהב ליצר כלי נשק אלא שיש לי חיבה לאנשים העובדים הרבה שנים עם גופם.

“a nice video”, הוא כתב לי. טוב, אין לו עברית במקלדת, חשבתי. והסתכלתי בהנאה בעשר הדקות של הסרטון.

חשבתי על שיחה שהייתה לי השבוע עם שודאן אחר, ר.

דיברנו על כסף.

“אבל אם אתה חושב כך זו התמסחרות”, אמר לי ר. – כל אחד יכול היה לראות שהמחשבה מזעזעת אותו. לא היה לי באותה שיחה זמן לומר לו את מה שמאסטר בוקייביץ שוזר בסרטון מתחילתו – “אין מקצועיות ללא בדיקה חיצונית”. מה הקשר בין כסף לבדיקת המציאות? קשר מחייב, מי שאין לו בדיקת מציאות בפרקטיס חי בפנטזיות.

פנטזיה היא נקודת ההתחלה ובמובן מסוים נקודת הסיום. למאסטר בוקייביץ יש פנטזיה על עבודה טובה אבל הוא אינו מבלבל אותה עם בדיקת המציאות – הוא מוכר סכינים בכסף ולא תורם אותם. בתוך זה הוא לא מאבד קשר, הלב החזק זוכר את ריח החלום ברוח הסערה של המציאות.

חלומות הם התחלה, הם אינם תחנות דרך בפרקטיס שאני מלמד. תחנות הדרך של הפרקטיס שלנו, כוללות תמיד כרטיסן וביקורת. צריך לקבל את הדין, לפעמים בביקורת המציאות אנו עפים מהאוטובוס.

אם אין דרך לבדוק אז אין פרקטיס. נקודה. הדרכים לבדוק אינן כולן כספיות. כשמורה זן יושב לך על הראש זו נקודת בדיקה רצינית. כשסכין שג’ואל עושה נמכרת בכסף זו נקודת בדיקה של זן בודהיזם, לא של בנקאות אופציות. זן זו עבודה קשה, לא סיפורים על עבודה קשה.

כמו שאמרו לנו כשקיבלנו רק עיפרון כמתנת יום הולדת: “לא נורא, העיקר הכוונה”. אם כסף הוא המניע אז המקצועיות המממנת אותו היא פרוצה. אם מקצועיות היא בעל הבית, אפשר לבנות בית מקדש. זו לא רק אפשרות, זה הכרחי, זו נקודת בדיקה הכרחית.

קצב הכתיבה האיטי של מאמרים בבלוג של אקבן

akbanwrdp — Tue, 04 Oct 2011 00:00:00 +0000

מאת יוסי שריף

אני כותב הרבה ומלמד כרגיל, אבל בזמן האחרון פחות באתר.

כתיבה, צילום וידיאו ושיחות הם כלים חשובים ללימוד של אומנויות לחימה באקבן והולכים יד ביד עם קרבות ולחימה. כמו שאצלנו מלמדים: “האימון נשען על רנדורי, קאטה ומונדו”. מונדו הוא דו שיח ודו שיח זה מתקיים בכתיבה, באימייל, פנים אל פנים ואפילו דרך חלק קטן מהסרטונים שלנו.

סיימתי בחודשים האחרונים, יחד עם חבר, ספר הקשור לאימונים שלנו ואני מקווה שספר זה יתפרסם בקרוב. כרגע אני כותב את הפרקים הראשונים בשני ספרים שונים ועבודה זו מעסיקה אותי ומאיטה בחודשים האחרונים את כתיבת המאמרים בבלוג של אקבן.

את הוידיאו של הטכניקות ואת כתיבת המאמרים באנציקלופדיה אני משתדל לקיים, אבל גם שם משפיע העיסוק שלי בכתיבה ומצמצם את כמות המאמרים שבאקבן ויקי.

אני מקווה שהסבלנות שלי תשתלם ותאפשר לי לכתוב מתודה טכנית טובה יותר לנינג’יטסו ולצידה, נשימת אויר עמוקה לנפש.