חברות – סעיף שני בקוד האתי של אקבן

מאת יוסי שריף

כשכתבתי את הקוד האתי נעזרתי, כמו שאני אוהב, בדעות המתנגדות של הרבה וותיקים. חלקם ביקרו את הצורך בראי כזה של התנהגות וחלקם הבינו את הצורך אבל התמקדו בסעיפים שלא מצאו חן בעיניהם. אחד משני הסעיפים האלו היה, למרבה הפלא, חברוּת.


אחד המבקרים העיר שאולי כדאי להחליש את הערך, לקרוא לערך: רעות, או אולי, ידידות, שני – ותיק מקבוצה באזור המרכז – היה בוטה וישיר יותר, הוא אמר: “מה לי ולמתאמנים בירושלים? אני מכיר אותם? לא. אני מכיר את החבר’ה שלי ואני חבר רק שלהם”.

כתבתי בסוף מה שרבים אחרים ואני הרגשנו ואחר כך חיכיתי, הזמן הוא חבר טוב של ההבנה.

חברות היא לא רק רגש. בוודאי, היא גם רגש והיא מתחילה ברגש אבל היא אינה יכולה להסתמך ברגש. רק יחידי סגולה, מאומנים מאוד, יכולים להסתמך ברגש. הרגש משתנה – לרוב בלי שיש לנו הבנה או התרעה מראש: אולי אנחנו סובלים מקלקול בטן, אולי מונודיאלוג, ופתאום, כלום, הרגש השתנה. לא, הרגש אינו הדבר היחיד כאן, למרות כל מה שאנחנו לומדים על חשיבות ה”חיבור לעצמי” והביטוי העצמי.

מה שעושה כאן זה הגוף: העמידה, הבסיס, התרגולות והרנדורי של החברות. וזה שביל אחר לגמרי מ”ביטוי עצמי” זה אומר עבודה.

חברות מתחילה ונגמרת ברגש של קרבה ושייכות. זה לא הכול, רק הבסיס, מה שהופך אותה למציאותית זאת העבודה, וכמו תמיד, בתוך סרגל מאמצים מתון. עבודת החברות היא לרוב בסך הכול נוכחות ודו-שיח.

מה זה חבר שלא עוזר? זה יכול לקרות, אבל מה זה חבר שלא נוכח? זה כלום. עבודת החברות היא פשוטה ומעשית, נוכחות, תמיד תוך כדי ידיעה של המורכבות, תוך כדי התחשבות בהרבה גורמים, גם בכוחות וביכולות שלי, אבל עבודה, לא “רומנטיקה” ובטח לרוב לא הקרבה. לא צריך להעביר זקנות את הכביש, (במיוחד לא נגד רצונן ל.) אבל צריך לשים לב, לפעמים צ’פחה עושה את העבודה.

אחרי זמן התברר שלוותיק שאמר שאלו שרחוקים ממנו קצת אינם חברים לא היה רצון לעבוד, התברר שבתקופה מסוימת לא היה לו אפילו כוח לעבוד בשביל הרגש שלו לקרובים אליו, אז הוא כמעט איבד את כל מקומות העבודה שלו. כמעט, אבל לא, החברים שלו עבדו ועובדים שעות נוספות בשבילו אז הם כיסו עליו כשהוא נעדר מהעבודה.

כמובן שהם התקדמו, עכשיו הם בכירים, יש להם גם נוכחות בשביל עצמם, עשירים ברגשות. ככה זה שלוקחים סיכונים ועושים ת’עבודה.

הכול עובר דרך מה שאנחנו עושים, מה שהגוף שלנו עושה.