הדוג’ו הסמוי מן העין


מאת יוסי שריף

גדלתי מגיל שלוש עשרה בדוג’ו של המורה שלי, דורון נבון. בתחילה היו האימונים בביתו הישן באפקה, אחר כך עברנו ללול ישן, שיפצנו וניקינו צואת תרנגולות ושתלנו במבוק. הכל במקום ששמו כל כך מתאים: רחוב הפרחים בקריית שאול. בין שדות בור רחבים ובית הקברות של תל אביב.
אחר כך קרו דברים רבים, עכשיו יש שם בית מסחר לעיצוב פנים. הבמבוק עדיין גדל שם.

ואני נדדתי לדוג’ו אחרים: במקלט בבית הכרם, שם הציף הביוב את האולם בכל חורף, במסדרון ליד השרותים בבית ספר א.ד. גורדון, במועדון עיריטף ברמת השרון, מתחת לפילים הוורודים. כמו שאומרים האינדיאנים הזקנים: “הרבה חורפים…” ואצלי זה היה, ועדיין, הרבה מזרנים להניח, ושרותים לנקות.

הרבה שנים כבר אין לי צורך בדוג’ו, כמו שאין לי צורך ללבוש בגד מיוחד באימון הבוקר. הדוג’ו לא חשוב, הוא זמני, אבל הוא גם הזדמנות להפגש ולהחליף דעות. בשבילי הדוג’ו יכול להיות ביער, כשאני עם וותיק, מנסה לעשות ולהבין בפעם האלף קאטה של קטורי, בשבילי הדוג’ו הוא גם חלקים מסוימים באתר בהם אני יכול לסדר את הידע שלי וללמוד מוותיקים.

הדוג’ו שהוא ממשי כבר חנות מזמן, הדוג’ו הסמוי אף פעם לא יהיה חנות, הוא מתקיים מכוח הכבוד. מי שמבין יכול להתרווח, מי שלא מבין צריך להתפכח.
וזה חרוז די מנצח.