למה להירשם? שלום, התחבר לחשבון שלך  |  צור חשבון
שם משתמש    סיסמא    זכור אותי   

הזיכרון 1 - זיכרון ההווה

מאת גבי פרישלנדר
הקטע הבא מדבר על הפניית תשומת הלב למתרחש בכל שנייה בזמן האימון. זו אינה המלצה כיצד להתאמן, אלא יותר תזכורת לאלה שפעם עבדו עם תשומת הלב הזאת ושכחו.
זיכרון מקושר תמיד לעבר, אולם איכותו וצלילותו של זיכרון העבר תלוי עד כמה היינו "שם" כשזה קרה - כלומר עד כמה היינו בהווה - אז. מובן שרובנו (ואנוכי לא פטור) לא רק שלא חיים הרבה רגעים, אלא מאבדים קשר עם ההווה לפעמים לזמן ממושך - כמו בנסיעה במכונית שבסופה "נזכרנו" שלא ממש זוכרים מה היה בנסיעה. הרבה דברים קרו בזמן הנסיעה - אולם אנחנו לא היינו שם כדי לחוות אותם. הקיום שלנו אינו ממצה את עצמו אם איננו נמצאים בשלמותנו באותו הרגע. כדי להתחיל להיות באמת בתוך ה"רגע", צריך לזכור שרוצים להיות ברגע. תזכורת עצמית מתמדת היא הצעד הראשון לכל תירגול של מודעות עצמית.
במזרח בכלל, וביפן בפרט, הבינו את חשיבותו של הרגע. כל טקס, החל משתיית תה, דרך תיאטרון קאבוקי ועד לקאטוט של אומנויות לחימה, כולם מכוונים את המשתתף אותם לתשומת לב ממוקדת ברגע. הטקס נועד להרבה יותר מלאפשר למשתתף להיות בהווה בזמן העבודה. הוא נועד לתרגל את המשתתף כדי שיוכל ליישם זאת כל הזמן. כ ל ה ז מ ן.
ואם נניח שרק מתי מעט מגיעים למודעות מלאה בכל רגע, הרי עדיין זהו הסמן או הדוגמה שלפיה צריך לפעול.

האימונים הם ההזדמנות שלנו לתרגל את המודעות לרגע והרווח יכול להיות גדול.
אם מתרגלים תנועה והיא לא יוצאת "טוב", הפניית תשומת הלב לכל שנייה של התנועה, מספר רב של פעמים, יביא אותנו הרבה פעמים להבנה עצמית של התיקון הדרוש.
אם בכל פעם שמתרגלים ותורי לתקוף - ואני מכוון את הצקי קצת ימינה ממרכז הפנים של היריב (באופן לא מודע), אני מרגיל את הגוף שלי לתנועה לא מדויקת. מצד שני אני גורם למי שמתאמן אתי לעשות טכניקה על תנועה לא מדויקת. הפניית המודעות לדיוק בתנועה, מטמיעה תנועה נכונה יותר.
אני מכיר את עצמי, אני מכיר את היריב: כאשר המודעות באימון מכוונת לרגע ובפרט פנימה לתנועות ולרגשות שלי, אני מתחיל לראות היכן יש בעיות. האם אני עוצם עיניים כאשר מתקיפים אותי? האם בקרב אני נוטה להפנות את הגב ליריב? האם מלחיץ אותי כאשר מטילים אותי לאחור? לאחר שרואים דברים על עצמנו צריך לשאול מדוע הם שם. בדרך-כלל תצוץ תשובה ראשונה - אך התשובה האמיתית תהיה זו שמתחבאת מאחורי התשובה הראשונה. אם אני עוצם עיניים כשמתקיפים אותי, זה אומר שאני מפחד (תשובה ראשונה) מדוע אני מפחד? לא כולם מגיבים כך להתקפה, לכן התשובה היא אצלי. אולי לא עשיתי מספיק קרבות? אולי יש לי חשדנות טבעית לכל ואני לא סומך על היריב שלי (שהוא גם השותף שאחראי באותו רגע לבטיחות שלי)? ההתבוננות המכוונת והממושכת הזאת מביאה כמעט תמיד להבנה. לפעמים קטנה לפעמים גדולה. כאשר הפחדים שלי מתחילים להתבהר, מתחילים להיות ברורים הפחדים של היריב. לפעמים אדם חביב ביותר הופך ליריב אגרסיבי במיוחד מכיוון שהוא סובל מפחד כל כך גדול עד שהוא לא מצליח להירגע מספיק כדי לרסן את התנועה שלו. ההבנה שלכם יכולה לעזור לו להירגע - ואז ייצא שאתם מתאמנים עם אוקה מוצלח יותר - שניכם מרוויחים.
פחות פציעות - מכל הפעמים שהחלקתי על משהו בחיי, תמיד זה קרה כאשר לא הייתי מודע למה שעשיתי. אני יכול ללכת בתוך שלולית של וקס רצפה ולא להחליק - אם אני עושה זאת תוך מודעות לתנועה ולמצב הרצפה. כך גם באימון. מייד אחרי שפרקתי את הכתף באימון בפארק הבנתי שבשנייה הקריטית של הגילגול, חשבתי על משהו אחר - פשוט לא הייתי שם. מעבר להקטנת הסיכון אצלי, אני גם מקטין את הסיכון לפגוע בשותף שלי לאימון.
לקחת את זה הלאה - ואם כבר מנסים להיות בהווה בזמן האימון, אז בכל זמן האימון. ללכת לשתות מים הופך לתרגול בהליכה שקטה על מרצפות, לסדר את המזרון הופך לאיזון מחדש של הגוף כדי להסיר מאמץ מיותר.
לקחת את זה עוד יותר הלאה - ולעצור להריח פרח מדי פעם.
אם זכרונות העבר הם אלה שילוו אותנו בעתיד, אז תפקידנו למצות את הווה.

תגובות

Yossi

דיברתי גבי לפני האימון בקשר להתפזרות שאנחנו רואים פעמים רבות. אני חשבתיי שזה לא כל כך נורא, הדוג'ו הוא שמורת טבע ויש לפעמים שמגיעים רק לנוח. נדמה לי שגבי מתכוון לכך שזמן האימון הוא בא להתאמן בלבד. אני שם לב לזה בתנועות שלו. אחרי האימון הוא מוכן לשתות כוס תה אבל באימון, רק אימון.

07.11.2006

Eyal

כמה מחשבות על הקשר שבין תשומת לב ופחד באימונים: כשאני מנסה להיות בהווה של האימון, הבעיה שלי היא שלפעמים אני נהיה רציני מדי. ממובן מסויים, כנראה שאני מתאמץ מדי בנסיונות לשים לב. אבל, אם אני מנסה להבין למה אני נהיה רציני, אני נוכח שזו תגובה לפחד, זו הדרך שלי להתכחש לפחד ולא לתת לו מקום לגיטמי כגורם שפשוט יתן לי אנרגיה ויאפשר לי להיות במלוא הנוכחות שלי. מישהו אחר יעשה אלים, חסר זהירות, עצבני, פטפטן, אדיש ועוד ועוד תגובות אחרות ומגוונות, כל אחד בדרכו שלו על בסיס ההיסטוריה האישית שלו. כנראה שכדי להיות נוכח באימון, פשוט כדאי לפחד, אחר כך הנוכחות תבוא כבר מאליה.

08.11.2006

גבי פרישלנדר

תגובה למיכאל הפחד מתחיל ומסתיים בנו. ברוב האימונים אין ממש סיבה לפחד. השותפים לאימון נמצאים שם כדי ללמוד. הם רוצים שהשותף שלהם לאימון ישמור עליהם תוך כדי המשחק. האווירה נעימה ואין כמעט בעיות אגו של ”אני חייב לנצח“. היגררות לאימון או קרב יותר אינטנסיביים הם לרוב תוצאה של פחד משותף ששני המתאמנים חולקים ולא רצון של אחד מהם להכניע את השני בכל מחיר. לכן, אם אין סיבות חיצוניות לפחד, אפשר לחוש את הפחד אבל חייבים לעבור אותו בשלב מסוים. צריך להאמין שאני לא רוצה לפגוע באף אחד ואף אחד לא רוצה לפגוע בי. המים הרבה יותר שקטים אחרי זה ואפשר באמת להתרכז באימון.

12.11.2006

אוהד

כמה ימים חשבתי על מה שכתוב כאן, והיום בזמן הרנדורי התגבשה לי ההבנה שלפעמים, בעיקר במקומות שבהם אני כבר מכיר את התנועה, יש לי דווקא הרגשה נוחה שאני יכול להפסיק לשים לב דווקא לגוף ולהפנות את הקשב שלי לפעולות אחרות (אפילו לדבר עם בן הזוג תו"כ הרנדורי). בשבילי אלו רגעים טובים כי היום-יום שלי מלא בסיטואציות שבהן אני צריך מאוד לשים לב לעשייה. לכן נראה לי שאני לא מבין אם הכותב התכוון שצריך תמיד לשים לב לגוף, או שהוא התייחס באיזו צורה שלא שמתי לב אליה ליישום של הקשב בצורה שונה.

13.11.2006

יונתן קלדרון

תשומת הלב לסביבה אני מסכים שבאימונים אנחנו מתרגלים את הקשב הפנימי לתנועות גופינו ורגשותינו מול יריב אימונים. וזה משפר את תשומת הלב שלנו בכלל. הבנתי גם שמודעות למה שקורה לי וסביבי חשובה פילוסופית, כי כך אני חי את חיי ולא סתם עובר בהם. אצלי מתעוררת בעיה כשאני מיישם את תשומת הלב מחוץ לאימונים. כאשר יש יותר אלמנטים מאשר יריב אימונים אחד. אני מוצא את זה בלתי אפשרי לשים לב כל הזמן למה שמתרחש בסביבה העמוסה של העיר בה אני חי. פעמים רבות אני חווה "עומס" חושי של רעש, עשן ואנשים, אם אני קשוב למתרחש אני חש מועקה. על כן אני מעדיף להתנתק ולשים לב פחות למתרחש סביבי. אני ניזכר באימון בתא השירותים, ששם אותך בסביבה קיצונית מאוד, הרי אי אפשר להבחין בכל מה שקורה מסביבך, אבל אנחנו בהחלט מנסים.

16.11.2006

אלעד

מכיוון שונה- בלי להטיל ספק בחשיבותו של הקשב לסביבה, לפעמים במצבים מסוימים, ובמיוחד בקשיים פיזיים וסיזיפים אני מוצא את עצמי בהתלבטות, האם אני רוצה להיות קשוב לכל רגע, ובמצבים אלו הרבה פעמים אני בוחר להתעלם מעט מהסביבה, לשקוע בתוכי ולחשוב. אני חושב שלבחירה הזו יש מחיר (דריכה על צואת כלבים, התקלות בסברס עם הגב, או נשימה קצרה), לכן במצבים אלו אני משחק בין ניסיון לקשב לסביבה ובין שקיעה פנימה (שגם היא גורמת לעיתים לרגע של רוגע, במיוחד במצבים לא נעימים במיוחד) מה אתם חושבים?

17.11.2006

גבי פרישלנדר

היי לכולם. בתשובה לאוהד: אתה צודק. הכוונה שלי היא שהמודעות תהיה ערה. עירנות פנימית וחיצונית, שתיהן ברוכות ולא התכוונתי שרק מודעות פנימית או לגוף בלבד הן החשובות. למרות זאת, המוח וגם הקשב שלנו מסוגלים לבצע פעולות רבות בעת ובעונה אחת, ומודעות פנימית וחיצונית יכולות להתקיים יחד. המודעות היא הסתכלות בלתי מסוייגת במה שקורה. זה יכול להיות מודעות פנימית - לשרירי הפנים בזמן קרב או מאמץ, מודעות לתחושות של פחד, כעס, או שמירה על ניתוק רגשי, מודעות לשני צידי הגוף בזמן תנועה. מודעות חיצונית יכולה להתבטא במציאת "דפוסי תנועה" אצל היריב, דפוסי נשימה, תחושת העוצמה שהוא או היא משקיעים בכל מכה. בתשובה ליונתן: נכון, החיים בעיר הם אולי הקשים ביותר להתמודדות כאשר רוצים להתעסק עם "מודעות". אבל כיתת הלימוד לכך היא באימונים או במקום שקט בבית שבו אפשר לעשות מדיטציה. אחרי שתקדיש מספיק זמן לשניהם, תוכל להתמודד טוב יותר עם ה"לונה פארק" שבו אנו חיים. (וגם אז צריך מדי פעם קצת זמן במדבר כדי להתאפס). ולאלעד: השאלה היא מה קורה כאשר אתה שוקע פנימה? אם אתה אומר שאתה מצליח לגרום לעצמך רגעים של רוגע ועוד במצבים לא נעימים, כבר מצאת את התשובה. מה קורה באותם רגעים? איך תוכל לשחזר אותם? כמו בכל דבר, צריך לתרגל כדי לראות תוצאות. בכל מקרה, מודעות פנימית וחיצונית הן לא בהכרח מבטלות אחת את השנייה.

18.11.2006

Khan Larman

ציטוט: "הטקס נועד להרבה יותר מלאפשר למשתתף להיות בהווה בזמן העבודה. הוא נועד לתרגל את המשתתף כדי שיוכל ליישם זאת כל הזמן. כ ל ה ז מ ן. ואם נניח שרק מתי מעט מגיעים למודעות מלאה בכל רגע, הרי עדיין זהו הסמן או הדוגמה שלפיה צריך לפעול." מדוע אתה אומר שיש לשאוף למודעות מלאה בכל רגע? סיפור קטן: בספינות חיל הים היתה מותקנת עד לא מזמן מערכת לוחמה אלקטרונית אנלוגית שבה איסוף המטרות והמעקב אחריהן נעשה למעשה בצורה יזנית. שאיפתם של המפעילים הייתה לספק כמה שיותר מידע למי"ק כך שתמונת הקרב תהיח שלמה ככל האפשר. במהלך התקופה שבה שירתתי הוטמעה בחיל מערכת חדשה, דיגיטלית ואוטונומית שידעה לאתר ולזהות מקורות קרינה ולעקוב אחריהם. כמות המטרות שהמערכת עקבה אחרייהן ברגע נתון הייתה גדולה בשני סדרי גודל משיא יכולת המעקב של המערכת הישנה... כיוון שהמערכת הופעלה באותה גישה שבה הופעלה המערכת הישנה, מוצב הל"א הציף את המי"ק במידע רב מאוד שבלבל וערפל את תמונת הקרב. כמעט תמיד רוב המטרות המדווחות היו לא רלוונטיות כלל למשימה. לקח זמן רב עד שהופנמה ההבנה שלמפעילי הל"א יש כעת תפקיד חדש: להפריד את התבן מהמוץ ולהעביר למי"ק דווקא *כמה שפחות* מידע. אני רואה אנלוגיה לנושא שלנו, כיוון שאני חושב שכשאנחנו אומרים "מודעות מלאה" אנחנו מתכוונים ליכולת לקלוט ולהכיל את כל המידע שמגיע אלינו מבחוץ ומבפנים. חיית בר מדברית שחושיה חדים כתער, תחוש מצוקה גופנית ממש (מה שנקרא stress) אם תקלע לפתע לסביבה אורבנית רועשת וצפופה, כיוון שעודף המידע יציף אותה. האדם העירוני לעומתה, מורגל למודוס אופרנדי אחר: התמודדות עם סביבה רועשת מאוד (במובן של יחס אות לרעש) שיש לסנן בקפדנות את הגירויים שהיא מספקת לו. כאשר נקלט מידע הנתפס כחשוב, או-אז האדם נדרך ו"מעלה כוננות". בשאר הזמן המשאבים מוקדשים בעיקר לעיבוד מידע שכבר ישנו. בעיני זו הסתגלות נכונה למצב נתון. כי אי-אפשר לחיות בכוננות. זה מזיק. אגב,

19.11.2006

יוסי שריף

תגובה לתגובה של דן אולי מודעות, כפי שגבי מתכוון אליה אינה מודעות מלחמתית, אוספת נתונים. אנחנו לא CCTV. אולי מודעות, כפי שאני תופס אותה, אינה משהו שנועד רק להשרדות. אולי מודעות אינה רק איסוף וסינון נתונים. הרי איננו מרגישים (אני מקווה) את הלחץ של הגומי של התחתונים כל הזמן - למרות שזה נתון חושי חשוב. מצד שני חלקנו מתגעגעים לעיתים - את זה אנחנו מרגישים. אני חושב שבשביל אדם מודרני יש גרויים שונים ואולי מכוונים להסחת דעת, זה נקרא בידור, אבל גם לאדם קדמון היו מספיק גרויים כדי להפריע. אתה מתאר לעצמך שקרציה היא הסחת דעת לא קטנה. אולי מודעות מלאה אינה: "אנחנו מתכוונים ליכולת לקלוט ולהכיל את כל המידע שמגיע אלינו מבחוץ ומבפנים" אולי גבי מתכוון למשהו אחר בתשומת הלב באימון? לא כוננות אלא אינטגרציה אחרת של הנתונים החיצוניים והפנימיים.

20.11.2006

Khan Larman

תגובה לתגובה של יוסי לתגובה שלי אולי, ואז אין לי וויכוח. אבל זה לא מה שהוא כותב. בכל מקרה, השאלה שלי לגבי פ. לא הייתה "מדוע החזקת קשב באימון היא דבר טוב?", אלא "מדוע גבי חושב שעלינו לשאוף להחזיק קשב בכל רגע מחיינו?", או לחילופין "האם אין זמנים שבהם טוב יותר להרפות?"

20.11.2006

מיכאל ליסק

עוד לגבי הפחד לפי הבנתי. כשאני משתשמש במילה פחד, זה לא בהכרח פחד מבן-הזוג באימון אלא לפחד כאנרגיה שיכולה להניע אותי או לשתק אותי תלוי אם אבחר להניח לפחד לזרום ולהוביל אותי או שבחר להתכחש לו (כי הפחד- מפחיד) ואז אתנהג בצורה מאופקת (שלא יראו מה עובר עלי), עצבנית (שיתרחקו ממני בזמן שאני פוחד), פטפטנית (עדיף לדבר על זה מ...לעשות את זה ובעיקר להרגיש את זה) ועוד מגוון תגובות שאנשים מגיבים לפי מסקנות שהיו להם ממפגשיהם עם פחד בעברם. ישנם הרבה סיבות למה לשים לב לגוף. למשל, הגוף יכול לספר לנו מה אנחנו רוצים. בהקשר של פחד, תשומת לב לגוף מאפשרת לנו לשים לב איך אנחנו לא מאפשרים לפחד לזרום ולהניע אותנו ולשים לב איך האיפוק, עצבנות וכד' מתבטאת בגוף (סרעפת מכווצת, נשימה רדודה, כתפיים מוחזקות וכן הלאה). להיות בגוף ולשים לב אליו הינו מצב שלדעתי אליו מתכוונים כשמדברים על מצב ה"עזוב" (מתוך: שמור, שבור, עזוב). במצב של תשומת לב לגוף אין הפרדה בין תשומת לב לסביבה החיצונית והפנימית כי הגוף הוא גם "בפנים" וגם "בחוץ". איך שמים לב לגוף? זו שאלה טובה אבל גם פשוטה. התשובה לא תהיה בכיוון של להתאמץ אלא ההפך, להרפות כי אז מה שמכווץ יבלוט ושם נמצא הביטוי של התגובה של מאפשרת לפחד להניע אותנו. את הביטוי הזה אפשר להדגיש ולכווץ ואחר-כך לעזוב ולתת לגוף לעבוד, כלומר לתת לפחד התקוע בגוף לנוע ופשוט להיות בתוך זה בלי פרשנויות שהגוף לא יוכל להבין לעולם... כי הוא רק גוף.

21.11.2006

כדי להוסיף תגובה התחבר או הרשם