הזיכרון 1 - זיכרון ההווה
מאת גבי פרישלנדר
הקטע הבא מדבר על הפניית תשומת הלב למתרחש בכל שנייה בזמן האימון. זו אינה המלצה כיצד להתאמן, אלא יותר תזכורת לאלה שפעם עבדו עם תשומת הלב הזאת ושכחו.
זיכרון מקושר תמיד לעבר, אולם איכותו וצלילותו של זיכרון העבר תלוי עד כמה היינו "שם" כשזה קרה - כלומר עד כמה היינו בהווה - אז. מובן שרובנו (ואנוכי לא פטור) לא רק שלא חיים הרבה רגעים, אלא מאבדים קשר עם ההווה לפעמים לזמן ממושך - כמו בנסיעה במכונית שבסופה "נזכרנו" שלא ממש זוכרים מה היה בנסיעה. הרבה דברים קרו בזמן הנסיעה - אולם אנחנו לא היינו שם כדי לחוות אותם. הקיום שלנו אינו ממצה את עצמו אם איננו נמצאים בשלמותנו באותו הרגע. כדי להתחיל להיות באמת בתוך ה"רגע", צריך לזכור שרוצים להיות ברגע. תזכורת עצמית מתמדת היא הצעד הראשון לכל תירגול של מודעות עצמית.
במזרח בכלל, וביפן בפרט, הבינו את חשיבותו של הרגע. כל טקס, החל משתיית תה, דרך תיאטרון קאבוקי ועד לקאטוט של אומנויות לחימה, כולם מכוונים את המשתתף אותם לתשומת לב ממוקדת ברגע. הטקס נועד להרבה יותר מלאפשר למשתתף להיות בהווה בזמן העבודה. הוא נועד לתרגל את המשתתף כדי שיוכל ליישם זאת כל הזמן. כ ל ה ז מ ן.
ואם נניח שרק מתי מעט מגיעים למודעות מלאה בכל רגע, הרי עדיין זהו הסמן או הדוגמה שלפיה צריך לפעול.
האימונים הם ההזדמנות שלנו לתרגל את המודעות לרגע והרווח יכול להיות גדול.
אם מתרגלים תנועה והיא לא יוצאת "טוב", הפניית תשומת הלב לכל שנייה של התנועה, מספר רב של פעמים, יביא אותנו הרבה פעמים להבנה עצמית של התיקון הדרוש.
אם בכל פעם שמתרגלים ותורי לתקוף - ואני מכוון את הצקי קצת ימינה ממרכז הפנים של היריב (באופן לא מודע), אני מרגיל את הגוף שלי לתנועה לא מדויקת. מצד שני אני גורם למי שמתאמן אתי לעשות טכניקה על תנועה לא מדויקת. הפניית המודעות לדיוק בתנועה, מטמיעה תנועה נכונה יותר.
אני מכיר את עצמי, אני מכיר את היריב: כאשר המודעות באימון מכוונת לרגע ובפרט פנימה לתנועות ולרגשות שלי, אני מתחיל לראות היכן יש בעיות. האם אני עוצם עיניים כאשר מתקיפים אותי? האם בקרב אני נוטה להפנות את הגב ליריב? האם מלחיץ אותי כאשר מטילים אותי לאחור? לאחר שרואים דברים על עצמנו צריך לשאול מדוע הם שם. בדרך-כלל תצוץ תשובה ראשונה - אך התשובה האמיתית תהיה זו שמתחבאת מאחורי התשובה הראשונה. אם אני עוצם עיניים כשמתקיפים אותי, זה אומר שאני מפחד (תשובה ראשונה) מדוע אני מפחד? לא כולם מגיבים כך להתקפה, לכן התשובה היא אצלי. אולי לא עשיתי מספיק קרבות? אולי יש לי חשדנות טבעית לכל ואני לא סומך על היריב שלי (שהוא גם השותף שאחראי באותו רגע לבטיחות שלי)? ההתבוננות המכוונת והממושכת הזאת מביאה כמעט תמיד להבנה. לפעמים קטנה לפעמים גדולה. כאשר הפחדים שלי מתחילים להתבהר, מתחילים להיות ברורים הפחדים של היריב. לפעמים אדם חביב ביותר הופך ליריב אגרסיבי במיוחד מכיוון שהוא סובל מפחד כל כך גדול עד שהוא לא מצליח להירגע מספיק כדי לרסן את התנועה שלו. ההבנה שלכם יכולה לעזור לו להירגע - ואז ייצא שאתם מתאמנים עם אוקה מוצלח יותר - שניכם מרוויחים.
פחות פציעות - מכל הפעמים שהחלקתי על משהו בחיי, תמיד זה קרה כאשר לא הייתי מודע למה שעשיתי. אני יכול ללכת בתוך שלולית של וקס רצפה ולא להחליק - אם אני עושה זאת תוך מודעות לתנועה ולמצב הרצפה. כך גם באימון. מייד אחרי שפרקתי את הכתף באימון בפארק הבנתי שבשנייה הקריטית של הגילגול, חשבתי על משהו אחר - פשוט לא הייתי שם. מעבר להקטנת הסיכון אצלי, אני גם מקטין את הסיכון לפגוע בשותף שלי לאימון.
לקחת את זה הלאה - ואם כבר מנסים להיות בהווה בזמן האימון, אז בכל זמן האימון. ללכת לשתות מים הופך לתרגול בהליכה שקטה על מרצפות, לסדר את המזרון הופך לאיזון מחדש של הגוף כדי להסיר מאמץ מיותר.
לקחת את זה עוד יותר הלאה - ולעצור להריח פרח מדי פעם.
אם זכרונות העבר הם אלה שילוו אותנו בעתיד, אז תפקידנו למצות את הווה.
Yossi
דיברתי גבי לפני האימון בקשר להתפזרות שאנחנו רואים פעמים רבות. אני חשבתיי שזה לא כל כך נורא, הדוג'ו הוא שמורת טבע ויש לפעמים שמגיעים רק לנוח. נדמה לי שגבי מתכוון לכך שזמן האימון הוא בא להתאמן בלבד. אני שם לב לזה בתנועות שלו. אחרי האימון הוא מוכן לשתות כוס תה אבל באימון, רק אימון.07.11.2006