מאסטר זן סקייטבורדר – הארי ג'ומונג'י - דוגמה רביעית

מאת יוסי שריף

כשאני מסתכל על המאסטרים שכבר העליתי לאתר חסרה לי תכונה חשובה – תשוקה. ללא הלהט הזה, באיזו שהיא צורה, אי אפשר להיות מאסטר.

בגלל הסגנון והרקע התרבותי וגם בגלל המעמד אי אפשר לראות את האש הזו אצל הרבה מאסטרים, הם משחקים את המשחק המאופק. ניתן רק לראות את הלחם שנוצר בתנור הזה של הפרקטיס, ללא החום הנורא.

לכל אחד יש את הסגנון שבו הוא מבטא את הלהט הזה, אני מאמין שגם אצל מאסטרים מופנמים הוא נוכח. אין כמו הארי ג'ומונג'י, סקייטר שגולש על סקייטבורד מאז שהיה ילד, כדי לבטא את הכבוד והמסירות שחייבים במסלול נוגד התרבות המערבית של ה דו.

הארי ג'ומונג'י נוסע על סקייטבורד כמו מאסטר אבל בעשרים השניות האחרונות של הסרטון שערכתי הוא שוב ילד, ברחוב, בניו יורק, נתפש במקרה בעדשת המצלמה של מעריצים שנוסעים לידו במכונית. הארי ג'ומונג'י נוסע על סקייטבורד ומרגיש כמו שאני נסעתי, ילד, לפני שלושים וחמש שנה. הוא כבר מזמן עבר את גיל העמידה. אני כמעט ולא נוסע על הסקייטבורד והארי עוד ממשיך. היום בגלל המאמר הקצר, נסעתי, עשיתי כמה הולי. קצת חלוד. הארי ג'ומנג'י אינו חלוד, הוא חד כמו חרב וחם כמו לב של ילד.

הארי ג'ומנג'י הוא זן מאסטר בשבילי. כשהוא גולש He is fucking free.