מיותר

מאת יוסי שריף
תלמיד שאל אותי: “למה אי אפשר לעשות חימום עם טי שרט ואחר כך ללבוש את החולצה? עם בגד האימון הכבד חם לי.”

“איזו שאלה לא תרבותית”, חשבתי.

כאן היה צריך הקואן להסתיים ואפשר היה לישון עם חיוך עד עצם היום הזה, אבל אני לובש חלק עליון מקנווס כבד, שחור וחצאית קרב, הקאמה שמה. זה מה שאני לובש לעבודה. בגילי אני עובד עם חצאית.

“…” אומר המבט המזועזע של תלמידים שבסוף שבוע מדוושים על אופניים מלופפים בטייטס צבעוני. “אלבש טייטס, משקפיי שמש ממותגות, כובע לייקרה צהוב, אבל חצאית שחורה? זה מיותר, אין סיבה שאעשה מעצמי צחוק. “

זה מיותר, אבל יש סיבה שנעשה מעצמנו צחוק, סיבה שקשורה למושג הכבוד. כבוד של עשייה הוא תמיד מיותר, תמיד לא הכרחי.

כשסיפרתי את זה באימון, וותיק אחד אמר לי: “בתעלה, במלחמת יום כיפור, היה ברור לי שזה הסוף שלנו, או שנמות או שנילקח בשבי. זה היה נראה לי אז כמו סוף העולם. לא ידעתי אם נראה את השמש מחר בבוקר.”

הסתכלתי עליו, לא ידעתי מה לומר, אני עתיק, אבל ביום כיפור הייתי בסוף בית ספר יסודי, אז הקשבתי.

“ניקינו נשקים אישיים ומקלעים, אחר כך ציחצחנו נעליים.” הסתכלתי עליו טוב טוב, אף פעם לא מחמיץ אימון, וביום כיפור, מתחת לשמיים שחורים מעשן, כשאש ארטילרית נוחתת ליד, הוא ציחצח נעליים. נראה לי מתאים.

אם השאלה ששואלים היא “מה יצא לי מזה?”, בבית הספר הישן השאלה היא: “איך עושים?” כשאני מנסה לענות לשאלה הראשונה אין לי תשובה, אני שותק – מה יוצא מזה? כלום לא יוצא מזה, כלום, זה מיותר.

יתכן שאמוץ זהבי היה חושב שזו הרחבה של עיקרון ההכבדה. יתכן. אני חושב שזה פשוט חזק. לעשות דברים הכרחיים זה גם טוב, אבל לא כמו לעשות דברים מיותרים: להתייחס בכבוד למבוגרים מאיתנו, לא לגנוב גם כשאף אחד לא מביט, לשים הקאמה וגי ביום חם, להיות מענטש. מיותר.