חמישים עובדים בכור פוקושימה מול 47 סמוראים

מאת יוסי שריף

ב – 20 למרץ, שנת 1703, חתכו 46 סמוראים ללא אדון – רונין – את הבטן של עצמם. הם עשו זאת באושר והשאירו סמוראי נוסף נותר כדי לספר את הסיפור. והסיפור ידוע: עסקן פוליטי בשם קירה יושינקה גרם לאציל בשם נגנורי להתאבד בחיתוך בטן – ספוקו. נגנורי השאיר אחריו 47 סמוראים שנשבעו לנקום את מותו. אחרי כשנתיים של הכנות בהן עסקו הרונין במגוון עיסוקים משפילים, התאספו כל הארבעים ושבעה בליל חורף מושלג ובפעולה נועזת חדרו לטירה, הרגו את הסמוראים השומרים, עוד כמה בני משפחה חסרי מזל, ובסוף שחטו את קירה יושינקה שפחד מדי להתאבד.

המבקרים הפוקדים את הקברים חושבים על נאמנות, אלא שבמובלע נח ערך נוסף: הפתרון העתיק לחוסר צדק בחיים האלו – מוות. רות סטיין, הפסיכואנליטיקאית, מסבירה את ההיגיון של השאהיד. בספרה ההכרחי היא נותנת כותרת מסכמת לפרק הראשון: “רוע כאהבה ושחרור: החשיבה של הטרוריסט המתאבד”.

היום יום חמישי, התאריך היום ה- 17 למרץ 2011. בעוד כמה ימים, לפני 308 שנים בדיוק, התגלגלו הראשים המחייכים של 46 סמוראים, ממש לפני פריחת הדובדבן. אני מצטרף, בעל כורחי, לכל כך הרבה אנשים שקיבלו השראה מהזוועה הזו. זו זוועה שהיא ציר, מיתוס חוצה תרבויות, ממקדש הפלישתים בדגון ועד כרבלא, מוות כפתרון לבעיות הבלתי ניתנות לפתרון.

חוליה ראשונה למוות כפותר החידות: איכר מפריגיה קושר קשר בלי שום קצה המאפשר לפתוח אותו, קשר בלתי ניתן לפתרון. אלכסנדר מוקדון, האדם שהורג אחר כך מאות אלפי אנשים, מתחיל את מסע ההרג שלו בהריגת הקשר. הוא חותך את הסיבוך הגדול במכת חרב. ועל הפתרון הסמלי הזה יש שנותנים לו אות הצטיינות.

אלכסנדר מת בכאבים איומים בגיל 33, מהרעלה או מחלה. בחד גדיא הפרטי שלו לא רקדה החרב, רק חיידק. הוא היה שמח להחליף סוג מוות עם אחד הסמוראים.

לכאורה יש כאן אותו פתרון, בעצם זה משהו שונה לגמרי. ההבדל בין השאהיד לטכנאי הוא בזכות שהראשון תופס על לקיחת חיים. השאהיד מרגיש צודק כשהוא הורג, זה הסדק בהגיון של הרוצח. סדק זה נסתם בכעס כדי להסתיר את העיוות. כעס ושינאה הם חזקים מהרבה דברים אחרים, אבל לא מהכול. כעס ושינאה מפסידים עכשיו.

היום עומדת יפן אחרי אסון טבע עצום ולפני אסון גרעיני אפשרי. בכור שבעיר פוקושימה מתאדים לאט המים וליבות הכורים הגרעיניים רותחות בתהליך שיוביל אנשים רבים למוות שאותו לא בחרו. בכור נשארו כמה עשרות טכנאים המקבלים מנות קרינה שנתיות ביום. אומרים שיש שם חמישים טכנאים – החמישים של פוקושימה. אני מסתכל על החמישים של פוקושימה ואני מסתכל על הארבעים ושבעה. לא יהיה כאן אותו סוג מוות כי לא היה כאן אותו תהליך.

שינאה, נאמנות וגבורה מסתכלות בתדהמה, ממש עכשיו, על הכור בפוקושימה. משהו שאין לנו מילים בשבילו מתרחש עכשיו. נאמנות, גבורה ואהבה מקבלות היום מנות קרינה קטלניות. הלב שלי עם החמישים של פוקושימה.