טמבל

מאת יוסי שריף

כמה ימים אחרי שפרקתי את כל הכדורים מהמחסניות ונשפטתי על איזה חוסר מחלקתי נחתתי בהונג קונג ומשם בסירה ישר למקאו. על הסירה המהירה, למרות רסס המלח הייתי יכול עדיין להריח את הריח של הבפנים של אוהל אמריקאי.

אחה”צ, באי שלו, על רציף מול שפך נהר הפנינים, הציג לי ניר אדין אונגר לין חבר: “תכיר, זה ז’ה ז’ה”. היו שם המון ספינות סיניות כאלו.

“אהלן ז’ה ז’ה” אמרתי באנגלית.

“ז’ה ז’ה היה שכיר חרב בכמה מקומות בעולם ועכשיו הוא נח כאן”.

הסתכלתי על הפורטוגזי השמנמן והנחמד. למה לא בעצם?

ז’ה ז’ה דיבר ישר. “יש הלילה טקס חניכה של טריאדה של הסן טונג, זה באי המרכזי, במקאו סיטי, ואני מזמין אותך ניר, גם כמנהל פארק הג’ונגל של מקאו וגם כחבר קרוב.” אחר כך התברר לי שככה הוא דיבר תמיד, חצי ברשמיות וחצי בנעימות. שתינו תה ואכלנו לחמניות ממולאות במשהו מתוק. אחרי שדיברנו קצת הוא הזמין גם אותי.

אי אפשר לסרב להצעה כזו, הטריאדות הם שם כולל לארגוני פשע ממוסדים בסין ובעבר כל צעיר שם היה עובר מעין הכשרה באומנות לחימה סינית. לא יכולתי לדמיין איך טקס חניכה יהיה והתאים לי להיות אנתרופולוג.

בלילה נסענו לאי המרכזי, אני עדיין הרחתי אוהלים ואבק שריפה. הגענו לבניין של שתיים עשרה קומות וטיפסנו לאט לקומה תשיעית, מזיעים. אין בבנין כזה מעלית וחדר המדרגות שנפתח לפיר אמצעי רחב הריח כמו יום העצמאות בארץ. משפחות צלו בשר על האש וכשהגענו אל הקומה התשיעית הצצתי למטה, לתחתית חדר המדרגות המטורף הזה, דרך האויר העכור אי אפשר היה להבחין בקומות התחתונות.

בדירה, על שולחן ממש גדול היה פסל של אליל מוזהב שלא עורר בי שום אמון, לא מכיר ולא ראיתי אותו אף פעם לפני כן. לידו היו מונחים מכוניות, סיגריות, פרות, בתים, וירקות עשויים מנייר ולידם צרורות גדולים של כסף מזויף – ככה זה בסין: כסף רוחות, בתי רוחות, מכוניות רוחות. הכל היה אפוף עשן קטורת ביחד עם ריח של עיתון שרוף משריפת כסף רוחות, בתי רוחות ומכוניות רוחות. בחדר ליד ייבשה אשתו של הכומר את השער עם מייבש. לפעמים יצאה כדי לנהל שיחת צעקות עם בעלה. בעלה היה מפסיק את קריאת הדהראני, צועק עליה בחזרה וממשיך כאילו כלום.

אני מסתכל – חם אימים, על הספה יושבים מפוקפקים צעירים עם גופיה ומגבת קטנה שאתה מנגבים כל הזמן את הזיעה ומפוקפק מבוגר יותר עם ז’קט ומשקפי שמש של אריס סאן שלא מזיע בכלל. ההפך, כשהסתכלתי עליו התחלתי אני להזיע. אדם מלחיץ.

ז’ה ז’ה מסביר שהטקס נועד להגנה של יכולות העבודה של החבר’ה במקום, שכולם כאמור שייכים לטריאדה: “באיזה שהוא שלב האל יורד לחדר ואז כולם מוגנים מפציעות.” חייב להגיד שגיחכתי, בדיוק ירדתי מקו בלבנון.

אחרי שהכומר עשה הרבה דברים משונים עןד יותר הוא אמר לז’ה ז’ה שאמר לי: “האל ירד לחדר”. שום דבר. לא הרגשתי שום דבר מיוחד – רק דירה מסריחה עם מייבש שיער ועבריינים שיושבים על ספה  בתור לרופא וקוראים עיתון.

הכומר הוציא גרזן קצבים סיני ובדק את החוד שלו על נייר, נחתך בקלות. אני מכיר את הגרזנים האלו. “האל של הסן טונג כל כך חזק שהוא מגן אפילו על זרים” הפתיע הכומר, “בוא” הוא סימן לי. “אין מצב” אמרתי בלי להתבלבל, וזה הדבר הכי מצחיק שהחבורה שם שמעה בגלל שכולם, כולל הכומר, התגלגלו מצחוק.

“אז בוא אתה” הוא סימן לניר כשהוא גמר את הצחוק, וניר, בלי היסוס, הוריד את החולצה. גם הכומר לא היסס, ביצע מודרה ודפק לניר מכה איומה עם הלהב של הגרזן בבטן. ניר חייך לבש את החולצה והתיישב. “לא כאב לך?”. “לא הרגשתי כלום.” הוא אמר, והוציא סיגריה. יצאתי פחדן.

הטקס המשיך, עשן, תנועות מוזרות וכולי. אשתו של הכומר סיימה את הפן והצטרפה וכל המפוקפקים קיבלו חיתוכים רציניים כשמודרות מסובכות של הכומר מקדימות כל חיתוך ומכה. אני לא האמנתי בכלום, כלום. לא חשבתי שהאל יורד, לא חשבתי שהוא מגן על אף אחד ובטח לא על אשכנזי מסריח כמוני. לא הבנתי איך קורה הטריק אבל חשבתי שזה תלוי באמונה של החניך. אני בכל אופן לא האמנתי בכלום.

ככה עברה חצי שעה. לא יודע מה קרה אבל פתאום נמאס לי, לא היה אכפת לי למות. “אני מוכן”, אמרתי לז’ה ז’ה, והוא סימן לבחור עם משקפי השמש שסימן לכומר. הורדתי את החולצה, הסתכלתי על הבטן שלי טוב לראות מה קורה כי הייתי בטוח שהוא שופך לי את המעיים. וראיתי, הכומר דפק לי מכת הכנה עם צד הלהב ואח”כ חיתוך כל כך חזק עם החוד שזזתי צעד לאחור. מזל שחשקתי שיניים. על הבטן נשאר לי קו דק לבן איפה שהלהב פגע.

זאת הוכחה, שלא משנה איזה דברים מופלאים קורים לבנאדם, אם הוא טמבל אז הוא טמבל עד שנס חותך אותו.

זה היה לפני עשרים שנה, אני הייתי כמה ימים אחרי מילואים, בלילה הראשון במקאו. שכחתי את הריח של האבש”ש והאוהל. יצאנו מהדירה, ירדנו במדרגות והלכנו מהר ברחובות. אני זוכר שעברנו ליד מקדש עם ריח של קטורת. אחר כך במועדון לילה של המאפיה שתיתי מיץ אננס עם ניר וז’ה ז’ה וראש הטריאדה ישבו לידי ושתו קוניאק של אלף דולר בתא הפרטי של הבוס של הטריאדה. לא הבנתי אז כלום.