הבחינה שלי לדאן 5 – גודאן

מאת יוסי שריף

היה סמינר נינג’יטסו אדיר אלא שאני הפסדתי את כולו. יום לפני הסמינר חליתי. החום שלי היה כל כך גבוה שחלק מהזמן הייתי בחצי חלום, לא הצלחתי לקרוא, לא ראיתי טלוויזיה, רק שכבתי כמה ימים והסתכלתי מבעד לחלון.

Hatsumi

ביום סיום הסמינר נפגשו כל הבכירים ומשה קסטיאל התקשר אלי: “שריף, אנחנו עושים ארוחה לסנסאיי לפני שהוא טס בחזרה ליפן. אולי תבוא?”

“קסטיאל”, אמרתי לו, “עזוב אותך, אני חולה מת. לא מתאים לי לשבת בארוחה ולדבר יפנית”.

“שריף, אל תקשקש. הלילה בשעה שבע אנחנו במסעדת טורקיז ביפו. אל תחמיץ את סנסאיי. אתה תגיע כבר”.

צדק משה, הגעתי. זוגתי עזרה לי להתלבש, לשים עניבה וז’קט והסיעה אותי ליפו. ישבתי במסעדה ליד זוגתי, קודח מחום גבוה. כולם אכלו דגים ושיפודים. אני שתיתי לאט תה עם נענע וניגבתי את הזיעה מהפנים שלי.

כל הארוחה הצומי סנסאיי התבדח ושתה. פתאום הוא הסתכל עלי ואמר: “גודאן!”. לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, היו שם מדריכים יפנים וכל המדריכים הישראלים וחשבתי שהוא מראה על מישהו לידי. דורון נבון אמר לי: “יש לך גודאן עכשיו”.

גודאן זה ביפנית דאן 5, בחינה שנקראת גם סאקי טסוטו – בחינה לכוח ההרג. סנסאיי עומד מאחורי הנבחן, מרים חרב במבוק שנקראת שינאיי, עוצם את עיניו ומוריד את השינאיי על הנבחן. הנבחן אמור להתחמק. אמרתי לדורון שאני לא מוכן, חולה, בפעם הבאה. דורון שמע אותי אבל אמר: “הגודאן שלך זה הלילה”.

כולם שילמו, לבשו ז’קטים ומעילים והלכו לכיוון החורבות של הבתים, בין המסעדה לשכונה הערבית. היה שם שטח עם אדמה, ליד כמה קירות הרוסים, והירח שעלה האיר אותו באור יפה. נתתי לזוגתי את הז’קט, הורדתי גם את העניבה וישבתי בסזה. הייתה בעיה קטנה, השינאיי הרך של סנסאיי היה כבר ארוז בואן שיסיע את כולם לשדה התעופה, אז אורי ט. תלמיד מפולפל של דורון, רץ לעץ אורן ליד אחד הבתים, ניתלה על ענף רציני ושבר אותו מהגזע, אחר כך ניקה אותו מענפים קטנים והביא אותו להצומי סנסאיי.

הייתה בעיה נוספת, השכונה הייתה קרובה והיינו די הרבה יפנים וישראלים – סיטואציה מוזרה. אני המשכתי לשבת ומסביב לי סגרו השיהאנים, זוגתי והמדריכים הישראלים מעגל, כדי שאיש לא יראה. הצומי סנסאיי התפוצץ מצחוק כשהוא ראה את הסנדה שאורי הגיש לו. הוא נתן את הסנדה לדורון והלך מאחורי תוך כדי צחוקים שלו ושל דורון. אני כבר עצמתי את העיניים בישיבה וחשבתי שחבל שלא פתחתי את הכפתור העליון בצווארון. עדיין הזעתי.

התאמנתי לבחינה הזו שנים, למרות שדורון אמר שאין מה להתכונן אליה. תמיד ניסיתי לחדד את החושים כדי לשמוע או להרגיש את המכה ואת הכוונה שמאחוריה. וזה מה שעשיתי באותו לילה, ביפו העתיקה. ישבתי עם חושים מחודדים – מוכן לכל. באיזה שהוא שלב הרגשתי משהו וקפצתי הצידה על האדמה. כשהסתובבתי ראיתי שזה עוד לא התחיל. דורון והצומי היו כמה צעדים מאחורי והביטו בי בשתיקה. קפצתי כי היה נדמה לי שהרגשתי אותם. אחר כך נהיה שקט מאוד. ישבתי בסזה וסנסאיי אמר מאחוריי: “Leave everything”. לא יודע מה עבר עלי – פתאום, אחרי הרבה שנים, אחרי הרבה אגרופים ומלחמה אחת, הפסקתי להיות מוכן – מצאתי את עצמי על האדמה כשכולם מוחאים כפיים.

כשאני כותב את זה אני חושב על מה שאמר לי דן, אחד הוותיקים באקבן, סיכום טוב לכל מתודה ואימון. הוא אמר: “אם תתכונן להכול, לא תהיה מוכן לכלום –אז תתכונן לכלום”.

למחרת קמתי בריא.