כבוד

מאת יוסי שריף

“מדוע לא העלית את תוכנית התזונה לאתר?” שאל אותי תלמיד. (חכה, התשובה בסוף)

ב – 1985 התגוררתי בבית אבות בירושלים, רק כמה שבועות. ישנתי בחדר של סבתא שלי כדי להשגיח עליה. לא חושב שהיו אז עובדים זרים בשביל זה. הזקנים אכלו שלוש ארוחות ביום והייתי צריך לחזק את עצמי לארוחות מבחינה נפשית. כל ארוחה היה עדר של זקנים מתנפל, זו לא מילה מספיק חזקה לתאר את מה שהיה, על האוכל. הדיירים היו מרוכזים במטרה – לאכול טוב, הרבה ומהר. זו לא הייתה חוויה טובה, לא לקשישים ולא לי.

הייתה שם מישהי שללא חרב סמוראים, ללא לחימה באחרים, ללא מילים, יצרה מסביבה כל פעם מחדש הילה של כוח ואנושיות. היא עזרה לאלו שהיו צריכים לשבת, נטלה ידיים בכוונה רבה והגישה אוכל לאחרים בשולחן שלה, לפני שנגעה באוכל. “זאת הרבנית”, אמרו לי כששאלתי. היא עשתה בכל ארוחה תרגיל מיוחד. אני אתן שם לתרגיל הזה: “כבוד”. כבוד מיותר, לא הכרחי, לא הגיוני, לא מובן מאליו ולכן מצרך כלכלי לא מובן.

כשחושבים על כבוד חושבים על יחס המופנה לאדם אחר, יחס הנותן ביטוי להיררכיה ולמקום החברתי שלי מול מישהו אחר. אלא שיש כבוד נוסף, כבוד המופנה לטכניקה, לחפץ, לדרך חיים. באמצעות המבט והמעשה (וזה חייב להיות מעשי) מתרגלים כבוד לתנועה, למישהו, למשהו. באנגלית כותבים כך: respect, re-spicere בלטינית, ממובן של “להסתכל שוב, להביט עוד פעם”. במה אנו מביטים פעם ועוד פעם מתוך כוונה? מהו הדבר המיותר שצריך לעשות? איך אנו מביטים ומאילו סיבות? זה חשוב מאוד, זה עקרוני.

מה שעושים הוא חשוב אבל אינו מהותי לתרגול כבוד, מה שמהותי זו הכוונה שלנו. אפשר לקחת את החרב סתם ולשלוף אותה. אבל הטקס המקדים את השליפה, הטקס המיותר, הגופני, הוא זה שטוען את השליפה בכבוד.
“בשביל כבוד צריך לעבוד” אמרו. זה לא בא סתם, זה מאמץ. והמאמץ הזה הוא שביל המפריד בין כבוד לחולשה. להסתכל שוב ושוב בבחורות יפות זה אולי re-spicere, אבל אין בזה Respect, כי זה לא מאמץ. צריך מאמץ, לרבנית בא להתנפל על האוכל. ולי בא לפעמים לשבת בבית, לשתות קולה ולכרסם גבינה. כבר גדעון בתנ”ך הבין מספיק שכבוד מפריד בני האדם מחיות. לעצור, (לעצור!) ולשתות מים באופן מכובד, לתת קידה, לפנות את המושב לזקן, מיותר, לא הכרחי, ולכן – שער לכבוד.

לכבד את האוכל שאנו אוכלים, לכבד את את הטכניקה או את האדם זו לא עבודה קלה ולא בחירה קלה. אני לא מחפש בחירות קלות. ״אין קיצורי דרך״, הוא המוטו של מי שיכול ללכת רחוק. אתמול הגיע לאימון צעיר אחד, שבר את היד לפני שלושה שבועות והורידו לו את הגבס. אז הוא בא עם תחבושת ועשה רק בעיטות וכפיפות בטן. זה הכבוד שלו לאימון, ככה הוא נושם אויר של מאסטר, ככה הוא יותר מסתם יצור. אצלנו זה נינג’יטסו, אצל מישהו אחר זו דרך ארץ, קראטה, נגרות, טאי צ’י, צמחונות, תפילה.

בושה וכבוד לא גרים יחד, בושה וחולשה פנימית גרים יחד. המעשה המיותר, ההסתכלות הנוספת, הקשב, לא רק הולכים נגד הבון טון והאופנה, הם אלו שמייצרים מעגל של משמעת ועוצמה. מעגל שלא חייבים להשתמש בשק איגרוף בשביל לחוג את גבולותיו, אפשר לחוג מעגל של כבוד בעזרת כוס תה. הכבוד קוצב את פעימות הלב של אומן הלחימה, של הנגר ושל המשורר. רק מי שמשתמש בכבוד יכול לדייק.

אצלי מכוון השעון אחורה כמה מאות שנים, מודד את הזמן לפי הקשב הנכון, לא מופתע מעבודה חוזרת על עצמה. ולוח השעון הוא המסגרת שלי לתרגול כבוד. וכל אחד יכול למדוד את הקשב עם השעון הפנימי שלו, בדוג’ו זו טכניקת הנינג׳יטסו, בקונסרבטוריון זה כלי נגינה עתיק, פרטיטורה ישנה, ובמקום אחר מישהו מטהר את עצמו לפני שיכתוב אותיות מדוייקות בקולמוס על קלף של בהמה טהורה. וכשעשייה הולכת בדרך כבר מאות שנים, באותה דרך, זה כבוד עוד יותר חזק, זה כבוד לא רק שלנו אלא של אימהות ואבות. למה אני מתכוון? שמים את הרגליים בעמידות הלחימה של הנינג’יטסו, עוצרים, ממש עוצרים, ומאזינים – יש צעדים ממזמן בדרך הזו, שקטים, שקטים.

לא צריך לחפש כבוד דווקא אצל חבורה של לוחמים, לא חייבים לחפש במנזרים, ההיפך – הנה האף והנה הכבוד, מתחת לאף. לא פלא שאין תוכנית תזונה של אקבן. תוכנית תזונה של כבוד יכולה להיות מובנת רק על ידי מי שהיה רעב ובוחר כל ארוחה להיות רעב שוב, מחדש, קצת, כמו הרבנית. בוחר לא להתנפל על האוכל אלא בוחר להפעיל עוצמה ומשמעת ולחכות קצת גם כשהוא רעב. במיוחד כשהוא רעב. לברך על האוכל, טכניקה לכבוד. לתת קידה לחרב, טכניקה לכבוד. להגיד תודה כל בוקר, טכניקה לכבוד. ללבוש חצאית מטופשת לפני אימון, טכניקה לכבוד. לשבת בשקט לפני אימון, טכניקה לכבוד. לתת קידה, טכניקה לכבוד.