עקרון ה – 10,000, מתמטיקה ומטפיזיקה של המאסטר

מאת יוסי שריף

במאמר בג’ורנאל של אקבן כתבתי: “מאסטר הוא אדם שבאמצעות הפעולות הגופניות שלו, באמצעות העשייה שלו, מדגים באופן הטוב ביותר את ההיגיון הפנימי של הפרקטיס שלו.” כמה זמן צריך כדי לרכוש את הדיוק וההדירות של אדם המדגים את הפרקטיס?

ישנם לא מעט מחקרים שאספו נתונים על זמן זה, ואפילו ספר המנסה לציין מספר מדויק. המספר הוא 10,000 – 10,000 שעות של חזרה בדרך אל מיומנות גבוהה ביותר.

מספר קשה. למרות שאני מתאמן ומאמן בכל יום, מחוץ ליום שבת, וזה יוצא כעשרים וחמש שעות בשבוע, הרי שאימון טכני נטו אני מתאמן כחמש עד שש שעות שבועיות בלבד. בקצב כזה זה לוקח יותר משלושים שנה. בניכוי זמן צבא, שמ”פ, פציעות וכדומה זה כנראה יותר מארבעים שנה.

בספר המדובר, “Outliers” מציין הסופר גלדוול מספר דוגמאות הבאות לאשש את התזה שלו הגורסת שיש להצלחה סיבות רבות בנוסף לכישרון. ההצלחה האמריקאית שהיא פסגת הספר אינה מעניינת אותי, אולי מפני שהיא נחלתם של מעטים ואולי בגלל שאין מאחורי הצלחה זו איכות חיים פנימית אוטומטית. אני מעוניין במה שאנו יכולים לעשות, בהצלחה בינינו לבין עצמנו.

במחקר שמצטט הספר נשאלו נגנים בקונסרבטוריון בגרמניה כמה שעות ביות הם מתאמנים. המחקר נערך בדיעבד. עורכי המחקר ידעו מיהם הנגנים המעולים, הטובים והטובים פחות. התשובות היו מאלפות, זה לא כישרון, זו עבודה קשה: עד גיל 8 השקיעו כולם אותו פרק זמן בממוצע לאימונים. מגיל 8 ואילך השקיעו המעולים הרבה יותר זמן בחזרות מעשיות – בגיל 16 הם התאמנו כמעט שלושים שעות בשבוע.

שלושים שעות בשבוע במשך כחמישים שבועות שווים לאלף חמש מאות (1500) שעות בשנה. בקצב הזה אפשר, לפי התזה של גלדוול, ליצר נגן מהמעלה הראשונה בשש עד עשר שנים. וגלדוול מוסיף: להקת החיפושיות היו מופיעים גרועים עד שנסעו להמבורג ושם ניגנו ימים רצופים לאורך תקופות זמן מתמשכות ואספו את עשרת אלפי שעות הנגינה שלהם בשנות העשרים המוקדמות.

אפשר להסכים עם גלדוול, אין הצטיינות ללא אימון וחזרה של אלפי שעות, בין אם זה במתימטיקה, פיזיקה או נגינה בכינור. אבל האם כל חזרה של 10,000 שעות תהפוך אדם למאסטר, לשולט בתחומו?

כשאני יושב במונית מאחורי נהג שנוהג 30 שנה ברור שלא. הנהג הזה אינו שולט, לא בנהיגה ולא בפיו. כשאני מסתכל על התופר שמתקן לי מכנסיים בתפר עקום עם החוט הלא נכון, ברור שלמרות שעוד בבגדד הוא תפר, אני צריך לעשות זאת שוב.

10,000 שעות חזרה הן מרכיב הכרחי אבל לא מספיק.
המרכיב הנוסף החייב להתלוות לחזרה הוא התכוונות מתאימה. החזרה חייבת להיות מלווה בקשב. בשביל סוג הקשב המתאים צריך, לפחות בשלב מסוים, הדרכה.

פרקטיס, תחום עיסוק, מוגדר כעשייה למטרה החורגת מצורך פשוט. לצורך פשוט יש דרך לדלל את הקשב. זו הסיבה שאני נוהג מאות קילומטרים בשבוע ואיני נהג מקצועי ואולי לעולם לא אהיה. אולי בגלל קשב שאינו נכון נגן האקורדיאון בפינת דיזנגוף ארלוזרוב מנגן, לדבריו, כבר חמישים שנה והוא עדיין איום ונורא. אבל הארמני הזקן עם הכינור שמסתובב לפעמים ברחוב ישכון, בחומוס של שלמה ודורון הוא נגן נפלא ופרלמן טוב משניהם.

הנה סיפור שכל הוותיקים בקבוצות שמעו כבר מלא פעמים: אם עולים ברחוב ישכון שבכרם התימנים לכיוון השוק אפשר ללכת לכמה כיוונים. בכיוון הנכון, בשוק הכרמל פינת רמב”ם, יש חנות גבינות גדולה, עם לחץ עצום של עשרות לקוחות כל הזמן – הגבינות זולות וטובות. במשך שנים כשהייתי הולך לקנות ירקות כדי להירגע הייתי עוצר ומביט על חנות הגבינות. עבד שם יהודי מזוקן, יפה עיניים, כנראה בגילי, שעשה לבדו עבודה של מספר מוכרים. הוא היה שואל אחת לרצונה, מוציא את הגבינה וחותך כדי שתטעם, בו זמנית שוקל במהירות מדהימה לאחרים על משקלים נפרדים בעודו סופר כסף ונותן עודף מדויק ללקוח שכבר קיבל. זה מה שהוא היה עושה מהבוקר עד הערב. בקצב כזה הוא עשה כחמישים שעות בשבוע, אלפיים חמש מאות בשנה. את ה-10,000 שלו הוא כנראה עשה תוך ארבע או חמש שנים. אלו שלידו היו מתחלפים תדירות, מתעייפים ואחה”צ אפילו כועסים. אבל המאסטר הזה, שאינו עובד שם יותר, היה משהו אחר. מנח גוף מדויק, נשימה רגועה וערנות מלאה. ערנות כזו שתמיד כשהייתי מתחיל להביט בו, אפילו אם הייתי מסתתר בדוכנים שמעבר לרחוב, הוא היה קולט אותי. כנראה חשב שאני פקח או משהו.

יש מאסטרים בכל מקום.

שמתי לב שהוא מציץ כל כמה זמן על הקיר מעל לראשו, מסתכל וממשיך לחתוך גבינות ולספור הרבה כסף. פעם הגעתי כשהוא לא היה וניצלתי את הקשת של הדוכן, באתי מהצד, דחפתי את הראש פנימה כדי לראות את המקום שהיה מסתכל בו וגיליתי את הטריק שלו. היה שם פתק גדול שעליו היה כתוב: “שיוויתי”.