אז אולי תשתה קפה תורכי? - קואן 5, מתוך "קואנים של כמעט תלמידים"

כותב:

ביום גשם מתקשר אלי מישהו. "הלו? כמה פעמים בשבוע אתם מתאמנים?"

"באזור המרכז אני מאמן שלוש פעמים בשבוע ובירושלים פעמיים".

"וואלה? אין לכם יותר אימונים? אני ממש רוצה להתאמן ולהשקיע. אני תל אביבי ואני רוצה להתאמן כמה שיותר".

"כמה אתה מוכן להשקיע? יש גם אימון קרבות בבוקר בים", אני שואל בערמומיות, השיחה הזו אינה חדשה לי, מה שאומר שכבר עשיתי את הטריק שבסופה כמה פעמים. 

"אני רוצה להתאמן כל יום כמה שעות, אני מתכנן לנסוע ליפן וללמוד שם נינג'יטסו במנזר ואני רוצה להיות בכושר".

"מנזר?" אני מתעניין, זה חדש, קואניסט מינזריסט עוד לא היה לי.

"כן, שמעתי שיש מנזר שאפשר להתאמן בו"

"אולי בסין" אני חושב.

"מתי אפשר להתחיל?" הוא שואל.

"עכשיו יום חמישי, או שתבוא לאימון היום או בשבוע הבא לשלישי".

"זה די דחוף לי, אולי אפשר להתחיל מחר בבוקר בים?"

"זה מוקדם מאוד", אני מזהיר, "וגם קשה...".

"אתה לא מכיר אותי, הייתי בקרבי, זה קטן עלי".

החלטתי להתחכם, כל בוקר שישי הייתי קם בחמש, מתאמן קצת על דא ועל הא ואז קופץ לים כדי להיות בשש בדיוק באימון. "האימון מתחיל בחמש" שיקרתי, "כשתגיע יהיה עוד חושך, תרים אלי טלפון לסלולארי ואני אחבור אליך".

חשבתי: אם הלא יאומן יקרה אבטל את האימון בבית ואקפוץ לים.

"אז חמש בבוקר זה לא מוקדם מדי? יורד גשם..." ניסיתי להעיר אותו.

"מה קרה לך אחי, זה סגור".

אחרי האימון אמרתי לרמי : "סגור שהוא יישן היום לפחות עד עשר".