אפוקליפסה, מיתון ואומנות לחימה

מאת יוסי שריף

“אני לא חושב על אפוקליפסה” אמר לי וותיק אחד, “זה לא משהו שמעסיק אותי”. “חוץ מזה” הוסיף “אם יש בלגן רציני יש לאחותי שטח אדמה ברמת הגולן, אני הולך לגדל שם ירקות”.

אני חושב לפעמים על אפוקליפסה, לכן שאלתי אותו: “איך תגיע לשם? וכשתגדל אוכל, איך תשמור עליו?”

“כבר חשבתי על זה” הוא ענה ופרט איך בדיוק הוא יעשה זאת. “אל תדאג” סיים, “בשביל זה מתאמנים”.

אני חושב עליו, הוא, כמו הרבה וותיקים באקבן, יחתוך כל התנגדות, אין לי ספק. זו הלחימה באומנות הלחימה שהוא למד, זה הנינג’יטסו, הרבה שנים עם אגרוף ואתה לא שוכח.

אבל איכות אין בזה. הישרדות, כפי שאני זוכר, זה די משעמם אחרי כמה ימים. זה מעניין רק כסיפור, הרבה אחר כך.

לא יודע למה, אבל זה הזכיר לי קטע שקראתי, קטע שכתב היסטוריון יווני אחד.

הסייר הקדמי של קסרקסס (אחשוורוש בפרסית) הצליח להתקרב למאחז ששמר על המעבר בתרמופיליי – שערי האש. שם הוא צפה במראה מוזר בשבילו, קבוצת החיילים הספרטנים מחוץ למאחז עסקה בתרגילי כוח, אולי אפילו שכיבות סמיכה. במאחז שהיה שער הכניסה ליוון היו מעט מאוד לוחמים, היו שם כשלוש מאות ספרטנים ועוד כמות לא ברורה של חיילים לא מקצועיים. מולם ניצב צבאו של קסרקסס, תוקידידס מדווח על שני מיליון חיילים אבל כנראה שהיו רק כשלוש מאות אלף, מתוכם לפחות מאה אלף חיילים איראניים מקצועיים. לאנשי ספרטה היו ברורים כמה דברים: היה ברור להם שהם ימותו בקרוב, והיה ברור להם שהם לוחמים, והיה ברור להם שהם מקצועיים ויש להם הרגלים טובים. אז הם עשו שכיבות סמיכה.

תוקידידס מספר שקסרקסס היה מופתע כששמע, “מה הקטע?” הוא אולי שאל, “מדוע הם לא מתרגלים מערכי התקפה והגנה? משהו יעיל יותר, מתאים יותר למצב הקודר שלהם?”. הוא חשב: “אפוקליפסה עכשיו”, הספרטנים חשבו: “עכשיו עושים משהו”.

אין לזלזל באנשים, קסרקסס היה מפקד גדול, הוא כבש את כל אסיה ובתרמופיליי גם ניצח טקטית. השלוש מאות נקצצו אחרי כמה ימים שבהם הסבו אבדות כבדות לכוחות המיוחדים של הפרסים. אבל ללא זלזול, ובלי קשר לתוצאה של קרבות, איזו השקפת עולם אני נושם?

אפשר לעשות אומנות לחימה בתור נוגדן לפחד, זה בוודאי עדיף על קיפאון פנימי. אפשר גם להוציא כעס בתוך התרגול. פחד וכעס תמיד ישבו אצלי באיזה מקום אז אני לא מדמיין שנפטרתי מהם, אבל מה טוב בקטע הספרטני? יש בו איכות נוספת. הוא אינו מגיע לא מפחד ולא מתרגול של אגרסיביות.

זו האומנות של לעשות את המיותר, בכוונה. את זה אי אפשר להבין כשמתחילים. למתחילים אומנות הלחימה היא הכרחית וחשוב שתהייה יעילה למתאמן המתחיל, לפי הצרכים הפנימיים שלו. האומנות של לעשות את המיותר בכוונה היא האומנות של אלו שכבר אינם בהלך הרוח של המתחיל.

אחרי שפעם סיפרתי את הסיפור הזה, אחד הוותיקים באקבן לקח אותי הצידה וסיפר לי שבמלחמת יום כיפור, אחרי יומיים של לחימה נדמה היה שישראל מפסידה – שריון סורי ברמה ומצרים חוצים את התעלה ומשמידים את המוצבים – המפקד שלהם הודיע שמעכשיו הם מצחצחים נעליים פעמיים ביום. זה מה שהם עשו עד סוף המלחמה.

צחצוח נעליים פעמיים ביום, התעמלות ושכיבות סמיכה בשמש, אימון באומנות לחימה, מיותר. כולם מיותרים, הם וסידור פרחים, צלילה ומוזיקה קלאסית, לא הכרחי. אלא שמיותרות אינה מספיקה, אחרת כל פוליטיקאי היה מודל לחיקוי.

בבסיס של אומנות עשיית המיותר נמצאת עבודה גופנית מודעת – מחברת את כולם עבודה גופנית, פעולה של ממש. העשייה חייבת להיות עם הקשב המתאים, מאחוריה חייב להיות ניסיון מעשי, מקצועיות רבה ומודעות, מודעות גם להיותה של הפעולה מיותרת. זו אומנות צחצוח הנעליים.

אין כמו סיפור זן כדי לבלבל סופית את העניינים, אז ככה:

שני נמרים, אחד לבן והשני שחור, רודפים אחר צנחן אחד, ככה ברמת הגולן. הוא רץ עד שמגיע לצוק. ללא שביל או דרך המשך, הוא קופץ למטה ומצליח להיתלות על שיח אוכמניות.

שני הנמרים מתכופפים ומסתכלים מהצוק למטה, רעבים. פתאום מגיעים שני עכברים, מתחילים לכרסם את הגזע של השיח, עכבר אחד, לבן כמובן, ועכבר אחד שחור (את החלק של הצבעים בסיפור לא הבנתי עד היום).

והבחור, מתחיל להיגמר לו הכוח, לא יכול לטפס, יאכלו אותו, לא יכול לשפר עמדה, בגלל העכברים. מיתון לא מתחיל לתאר את המצב שלו. אבל, הוא מסתכל קצת מסביב ורואה אוכמניות על השיח. עוזב יד, קוטף אחת, טועם.

“אח, איזו אוכמנייה טעימה.”

האמת? נראה לי שהקואן הזה מתאים יותר לגולני.