כשאמשיך שוב

מאת בועז פיילר

אני חושב שאם אני אחזור להתאמן זה יהיה מתוך סיבה כל שהיא.

באמת שניסיתי לוותר על מלא סיבות, ועל חלקן כבר הצלחתי. עדיין יש כאלו שלא יוצאות לי מהראש, ואימונים ללא סיבה, הם כנראה מופע של העתיד הרחוק אם בכלל.

בתור מישהו שלא מתאמן כבר שנה, אני יכול להעיד שחברים נשארים חברים, רק מה – רואים אותם הרבה פחות, ומתגעגעים יותר. כמו כן הופכים לאט אבל בטוח ליותר עייפים וחלשים. כאן העניין – האימונים אצלי בחיים נפסקים כל פעם שאני עובר תקופה חלשה בחיים. זה לא טוב, אני יודע, אבל בינתיים זה ככה. לאורך השנים שהתאמנתי, ההפסקות הגיעו כשהייתי בתקופה רעה. בתקופה כזו יש לי תחושה שאין לי כוח לעשות כלום, מן שפלות רוח כזו – אחד הדברים הראשונים שמתחילים להיות לי יותר ויותר קשים הם האימונים. כשאתה במצב חלש, כל דבר מאתגר, במיוחד אם הוא כרוך באי נעימות פיזית, הוא הופך יותר ויותר קשה לעשייה. אז כמה שאני אוהב להתאמן – זה תמיד נפל בסוף מהחיים שלי כי לא היה לי כוח.

העניין שאצלנו (שימו לב, אצלנו – אף שאני לא מתאמן כבר שנה:), יש תחושה אמיתית של קירבה בין האנשים, תחושת שבט. זה הדבר הכי חשוב בקבוצות בשבילי היום, זו הסיבה שתוביל אותי לחזור אם אחזור בכלל. אולי בעתיד תהיה זו סיבה אחרת, מי יודע. לאורך כל השנים שאני מתאמן, גם בהפסקות, תמיד הייתה לי תחושה, שאני חלק מהשבט הזה לכל חיי, כי יש שם אהבה ויש שם לב. כרגע אני במצב בחיים בו אני מנסה לשקם את הדו שלי, ותוהה אם בכלל אני יצליח באמת להיות איש של דו-מיננטי :) בחיים האלו. הקבוצות, גם מהצד, נותנות לי תקווה שכן.

להפסיק את האימונים אחרי הרבה זמן זה כמו לשים זבוב בקופסת פלסטיק – הוא מזמזם הרבה אחרי שסגרת אותה, עושה לך רעש בפנים, לא עוזב אותך. יום אחד נגמר לו האוויר והוא מת. צריך להבין שתהליכים הם כמו דרך – ככל שאתה נמצא עליה יותר זמן, ככה קשה לך יותר לחזור לאיך שהרגשת לפני שעלית עליה וכנראה שלעולם לא תוכל באמת לחזור ללפני. בסוף תישאר עם זבוב מת מסריח בתוך קופסת פלסטיק ישנה. זכר לזה שהוא היה פעם חופשי. אני יושב פה חצי ערום, עוד לא רחצתי שיניים והשעה כבר 12:30 בצהריים, ובאמת, בינתיים לא הפכתי לאיש עם דו חזק. בכל זאת, גם לשרצים כמוני שיודעים רק לדבר וגם זה בקושי, יש עוד תקווה לגדול להיות בּוּשִי.