כמה שטויות עוד אפשר לשמוע? מיתוסים באומנויות לחימה

מאת יואב אלטרמן

להרבה אנשים, יש דעות מגובשות לגבי המכלול שנקרא "אומנות לחימה". חלק מהטענות והדעות הפכו עם הזמן למשפטים השגורים בפי כל למרות שלא כולם תואמים את המציאות. אני נתקל בהרבה בוּרות וסטיגמות מושרשות בעניין הזה וברצוני לדון על חלק מהדעות ששמעתי. אני מוצא במשפטים המכלילים האלה, תשובות קלות מדי, לשאלה הנשאלת תכופות : "מה התמורה לעיסוק באומנות לחימה בנוסף ליכולת הגופנית ?".

טענה 1 : "עיסוק באומנות לחימה, יוצר רוגע ואורך רוח אצל מתאמן".

לדעתי אנשים אינם הופכים רגועים או לבעלי אורך רוח יותר מאחרים כתוצאה מהעיסוק באומנויות לחימה. אפשר לבדוק את הטענה הזו בקלות יחסית : במשך שנות האימונים, אתה רואה את החברים לאימון במצבים שונים. לפי ניסיוני, יש כאלה ששומרים על קור רוח ואילו יש כאלה שלא. יצא לי לנסוע עם חבר שמתאמן ברכב וראיתי אותו מתעצבן על "אלה שלא יודעים לנהוג " , או בהזדמנות אחרת, להעלות קיטור בגלל ה"מצב".

רק מתאמנים בעלי נטייה לרוגע ולאורך רוח, הם אנשים רגועים, ואילו אותם מתאמנים, חסרי אורך רוח, אולי לא מצליחים להתאמן הרבה שנים.

באומנויות לחימה, יש רגועים ועצבניים גם יחד.

טענה 2: "מתאמנים באומנויות לחימה מוסריים יותר מאנשים אחרים, ביחד עם הכוח שמקבלים באימונים, הם הופכים לבני אדם אחראיים יותר."

זה לא מסתדר לי עם המציאות, כשאני שומע או קורא בעיתון ידיעה, על מקרה של ניצול מיני ע"י מאמן או ידיעה על אלימות של מתאמן בסיטואציה שלא מתאימה לכך. לדוגמא, לא מזמן פורסמה ידיעה על מאמן מקונג פו שהכה לאורך שעה (!) בלש פרטי שתפס אותו בקלקלתו.

לדעתי, לא מקבלים באימונים מוסר יותר גבוה או יכולות הומניסטיות יותר גבוה��ת מאשר במקום אחר.

אני לא משוכנע שאימון גופני מגביר את מוסריותו של אדם ,האדם הוא מוסרי עוד לפני שלמד את מיומנות הגוף. יכול להיות שיש יותר אנשים מוסריים בקבוצות מפני שמוסריות, היא תכונה שעוזרת לשרוד בסביבה החברתית בקבוצות.

טענה 3 : "אימון באומנות לחימה יוצר איזון בין הגוף והנפש - מביא להרמוניה."

איזו מילה נפלאה –"הרמוניה".

מעדות אישית אני יכול לומר שאני לא תמיד מרגיש הרמוני. לפעמים אני מתעצבן מאוד על דברים טיפשיים מאוד כמו לראות מישהו זורק בדל סיגריה מחלון המכונית, ואחרי זמן ומחשבה אני מבין שהיה מיותר להתעצבן ,אבל באותו רגע אני פשוט "מתפוצץ מעצבים" ויכול לקלל את אימא של הנהג 7000 שנה אחורה. לעומת זאת, יש לי חבר, שלא מתרגש מכלום וחי בסבבה (הוא בכלל לא מתאמן בכלום חוץ משתיית הרבה בירות). יש לי מחשבות לגבי אותה "הרמוניה" של הגוף והנפש , אולי פשוט הקשר בין אימון הנפש ואימון הגוף הוא חלש מכפי שחושבים ? ברור לי שקיימת זיקה ביניהם אבל הם שני מנגנונים שונים זה מזה, שמצריכים אימונים ותרגולות שונים ונפרדים. ניקח לדוגמא שני אנשים,שניהם מתאמנים אותו משך זמן, ובעלי אותו ניסיון גופני. שניהם מיומנים גופנית בקאטה וברנדורי בצורה שווה וניתן לשניהם משימה זהה: להרצות בפני קהל. התוצאות יכולות להיות מפתיעות : האחד בוטח בעצמו וללא חשש, מרצה ומדבר בפני הקהל. השני לעומתו, מתרגש, מזיע, מאדים, מחוויר ונושם בכבדות עוד בטרם החל להרצות. השוני ביניהם הוא בכך שלאחד, יש מיומנויות מנטאליות שלשני חסרות. המתרגש, צריך להתאמן בצורה נפרדת שלא קשורה לאימון הגופני, ולאמן את עצמו במיומנויות מנטאליות שקשורות בדיבור מול קהל.

לסיכום, הטענות שרשמתי הן דברים שבד"כ שומעים בהקשר למתאמנים באומנויות לחימה. המקור לדעות הקדומות הללו, טמון לדעתי, באנשים כריזמטיים שהובילו/מובילים שיטות לחימה ומוכרים בצורה זו את מרכולתם. במשך זמן השתייכותי לקבוצת מתאמנים, זמן מועט יחסית שנותן פרספקטיבה מצומצמת (יותר משש עשרה שנים - העורכים), לא מצאתי חיבור או צידוק מציאותי לאותן טענות.

לאימון ערך משל עצמו, והוא אינו מחייב חיבור לדברים אחרים בחיים.

יכול מאוד להיות, שאדם שמחובר בנפשו ובגופו למציאות ומתאמן כל חייו, יהווה לפיד בראש המחנה ,אך אין הוא מעיד על הכלל ואין ליכולתו של פרט בודד כדי להעיד על כלל המתאמנים.

יש אנשים שמתאמנים הרבה שנים ועדיין מתעצבנים, מתביישים, ומתרגשים בדיוק כמו השאר שלא מתאמנים. גם ההיפך הוא הנכון.

הטענה היחידה שנכונה לגבי אנשים שמתאמנים באומנות לחימה הרבה שנים היא, שהם מתאמנים הרבה שנים. זו גדולתם. אין צורך בכתרים ,סופרלטיבים והקשרים לגבי הכללות על מי ומה הם.

המסקנה שלי לגבי כל זה היא, שההתפתחות הנפשית של האדם בהקשר של אומנויות לחימה, היא לא אחידה בין המתאמנים וכל ניסיון לשייך ערך מוסף אחר לאימונים הוא מוטעה .