איך הגעת לכאן? תחנות בדרך שלנו באומנות הלחימה


מאת יוסי שריף

חצי תלמיד חדש אמר לי השנה: “אצלנו, בבית הספר לאומנויות לחימה רוחניות שבו התאמנתי היה דגש חזק על רוחניות ותרגול פנימי, אצלכם למרות שאתם אומרים שזה דו לא נתקלתי בזה בכלל”.
אז שאלתי: “מה הייתם מתרגלים למשל?”

“שלווה ורגיעה בעזרת הנשימה ומעברים קסומים וכמובן אי- אלימות”.

“אי- אלימות? מעניין מאוד”, החזרתי, “תנסה לתאר לי את התרגול באי-אלימות”.

“אה, זה פשוט מאוד, הכוונה היא שאם נתקלים באלימות אתה מצליח בעזרת המרכז שאומנות הלחימה נותנת לך לזרום עם האנרגיה של היריב ולנתב אותה לכיוון של שלווה ואושר”.

התבקשה כאן מיד סטירת שלווה ואושר, אבל הוא עדיין לא שילם, מעמדו כתלמיד היה לא ברור ולכן לא בזבזתי משאבים.

לא היה המשך למונולוג מפני שאותו תלמיד רוחני לא יכול היה להתאפק ובסוף הקרבות ביום חמישי ביצע איזו קאטה רוחנית הזויה המבוססת על קינואה שהמציא המורה שלו. אחר כך החליט – כנראה הרגיש את הסכנה של טפיחת המציאות על הפנים – לעבור עם האנרגיות שלו למקום פנטסטי.

המורה שלי, דורון נבון, אמר לי שאי אפשר להתחיל בקבוצה קרבית בלי אומץ ואי אפשר להישאר ללא התמדה ומי שאין לו את התכונות יכול לעשות אולי הרבה דברים נפלאים אבל הוא לא יכול להתאמן. “אז שריף, אל תבזבז עליו זמן לימוד.”

יש אצלנו מצב, הרבה וותיקים מתאמנים שנים רבות. יחד איתם מתאמנים מתחילים שנהנים מהאווירה הטובה. גם אני וותיק ולכן חלק מהדיבור בזמן שיעור מתעסק במה שמעניין אותי ואת בני המחזור שלי. הרבה חורפים עברו על האינדיאנים הזקנים וגם הרבה שמש, עוד מלפני תקופת הפקחים, אז מדברים על זה. ולפעמים, בגלל דיבור טוב, יכולה להיות אשליה שכולם כבר שם, שכולם כבר אינדיאנים זקנים, האשליה מגיעה תמיד מדיבור, היא לא יכולה להגיע מסטירה. בגלל זה האימונים יהיו תמיד מקצועיים וקשים, תמיד מלווים בקרבות אימון ובהכנה גופנית.

זאת רכבת שנוסעת, או אולי שיירת גמלים. השיירה יוצאת כל בוקר מחדש מתחנת ההחלטה דרך שער האומץ ועוברת בתחנות ההתמדה, האכזבה הכעס והשעמום. אחרי זמן, תמיד אחרי זמן, ולאחר הליכות רבות הופכים חלק מהקשיים בתחנות לחברים מוכרים ואז אפשר לעבור אותם שוב ושוב בלי לעצור את הנשימה. הקושי, לפחות ברמה שלי, לא נעלם – יש תמיד עבודה – אבל אפשר לנשום קצת אחרת את האוויר בדרך הבשמים.

מה אומר הכרטיסן לנוסע שצץ פתאום בקרון, שנייה לפני שמגיעים לעוד תחנה? הוא אומר בדיוק מה שאני אמרתי בלב לחצי תלמיד: “איך הגעת לכאן? באיזו תחנה עלית?” נוסעים מוכשרים במיוחד יכולים אולי להגיע בלי השיירה אבל לא באקבן, אני לא מכיר שום דרך אחרת להגיע. ככתוב ב كتاب الصحراء الصغيرة: “אין קיצורי דרך”.

שלא יצא חס וחלילה שאני רומז דבר שקר, לא הגענו ולא הגעתי לשום יעד סופי. אבל יש הישג אחד לפחות: חלק מהוותיקים נהנים מהדרך הארוכה. וכשאני מביט באימון על אלו שהולכים כבר הרבה שנים אני יודע דבר אחד – איך מגיעים לפחות לזה.