האם צריך לתת ידע לאחר?

מאת יוסי שריף
אחד המורים שלי, אמר לי פעם, לפני יותר מעשרים שנה: "שריף, אל תגלה לתלמידים שלך הכול". זה דבר יפני כל כך לומר, הדבר היהודי לומר הוא אולי :"חנוך לנער על פי דרכו". אולי הוא התכוון לזה, אולי לא הבנתי אותו היטב. חשבתי על זה לא מזמן, חשבתי על זה בהקשר של הידע שלי באומנויות לחימה, ידע שמתחיל לקבל ביטוי במאגר המידע שלנו, אקבן-ויקי. חשבתי לעצמי "האם אותו מורה היה מרוצה מדבר כזה?", סימן שאלה – אני לא בטוח – אני יודע שרוב המדריכים והוותיקים שאני מלמד מתלבטים בקשר לפתיחת מאגר הידע של בית הספר. נגד עיניהם בוודאי עומדת האימרה ההודית העתיקה, אמרה שאותה אימצו אינספור בתי ספר אזוטריים: "ידע שגילית הוא כוח שאיבדת". בוודאי על כך חשב אותו מורה, אולי הוא רצה לשמור עלי מאבדן של כוחות. אפשר להעלות כמה הסתייגויות שתומכות בדבריו: אם יש אנשים שבשבילם נתינה היא בעייתית. אם הנתינה לוקחת מהם כוח, אז נכון מאוד, אותם אנשים ומדריכים צריכים להישמר ולא לתת. ועוד דבר, אם יש מקבלי נתינה שעדיין לא מוכנים לקבל, אז נכון, אסור לתת להם לפני הזמן. כמו שאומרים באקבן: "לתינוקות לא נותנים סטייקים". אם הידע הוא מסוג כזה שייתן יתרון לאויב אז לא צריך לתת אותו. אבל אם האויב יכול בשני קליקים למצוא את הידע המסתורי שלנו ב-youtube אז כנראה שהוא לא כל כך מסתורי, אנחנו לא נטה את כף המאזניים לרעתנו, האינטרנט כבר עשה את זה. (במאמר מוסגר אוסיף שאם מורה חושב שהאויב הוא התלמיד אז הוא אינו מתאים לתפקיד הוראה). אבל זה לא העניין, "ידע שגילית הוא כוח שאיבדת" אינו עוסק בשמירה על חלשים מפני איבוד כוח או ידע מתקדם מדי, זה פתגם אבסולוטי, כוחני, פסוק שמתאים להלך מחשבה מסוים, הלך מחשבה של כאלה שיודעים. לא אימצתי את העצה של המורה הזה, אני יודע את שטח הפנים של הניסיון שלי ואת הנפח של המקצועיות שנובעת ממנו אבל אף פעם לא הרגשתי או חשבתי שהידע שיש לי הוא מוחלט, ההיפך הגמור, אני מרגיש פעמים רבות, גם בזמנים טובים, שיש חורים בידע שלי, שהביצוע הנובע ממנו עדיין אינו טוב מספיק. במקום שלי ושל – אפשר להגיד בביטחון – כל המדריכים בבית הספר שלנו ללחימה: באקבן, במקום הזה יש עוד הרבה ללמוד, במקום הזה הידע שקיים כבר הוא רק הפיגום, השלד, שעליו נבנות תובנות חדשות. אחת מאבני הבניין של התובנות היא דיאלוג. יש ערך עצום בנתינה מילולית של ידע. לפעמים אני לא יודע את מה שאומר בעוד רגע. האמירה, העשייה של ההסבר, מחוללת קסם ויוצרת בתגובה לקשב של האחר, ידע חדש. אני מכור לתהליך הזה, אם הייתי נותן לו שם הייתי קורא לו Open end, להבדיל אותו מ"גורואיזם" ממקום שם יש באמת מישהו שיודע אמת אבסולוטית. ב – Open end אף אחד לא יודע מה יקרה בעוד רגע, מה נדע אז. אנחנו רק יודעים את הדרך, לדרך שלנו יש גבולות ברורים, זוהי דרך של מקצועיות, אנושיות, יעילות, אחריות, בדיקה ותחקור. אבל איננו יודעים לאן תוביל הדרך אלא את החוויה, את ההתרגשות של גילוי חדש וחלוקה שלו, הבנה שהיא כבר לא פרטית אלא שייכת גם לאחר. ישבתי עם נבות – שודאן וותיק בג'ודו ואקבנאוט – לשיחה על כוס קפה. נבות הוא (גם) קונדיטור מוסמך, מהמיומנים והמנוסים שבישראל. ציטטתי לו: "Knowledge revealed is power lost" וחשבנו שנינו איך חלק מהמעולים שבמעולים שבמקצוע שלו מוכנים לגלות הכול. פייר הֶרמֶה (Pierre Hermé) למשל, מלמד בכמה בתי ספר, מחזיק סטז'רים בקונדיטוריות שלו, מחלק מתכונים לספרי אוסף של אחרים וכמובן מסביר בטלוויזיה. לא התבלבלנו, חלק ממה שפייר הֶרמֶה יודע אינו ניתן להעברה במילים, חלק זה הוא סך כל הידע והניסיון שלו חלקי האישיות – מי שפייר הֶרמֶה הינו. אולי לכן אין למר הֶרמֶה הרבה בעיה ללמד את כל מה שהוא יכול ללמד, התמצית נשארת שלו ולא רק, הוא מקבל חזרה את כל מה שהוא נתן באופן מודע, זו המתימטיקה. כדאי לתת את הידע, לא רק שנקבל אחר תמורתו אלא שיש בו רמות כאלו של מורכבות, תחכום וניסיון שמי שאינו במסלול של עבודה תחת מורה שמבין את התהליך לא יכול למצות אותו. הפתגם שמתאים כאן אינו יפני, הוא זה שהולך איתי יד ביד כבר יותר מעשרים שנים של הוראה: " שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם כִּי-בְרב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ".