הזיקה הבין-אישית כסיוע ללמידה

מאת ציון כהן
יש אומרים כי ההוראה היא דבר שמפריזים בחשיבותו עקב העובדה שהוראה היא לפי המילון "מתן הוראות" ואין בדעתנו לתת הוראות לאף אחד, "להקנות דעת או מיומנות" להביא לידי ידיעה" להראות, להנחות, לכוון" כל אלו כבר נעשו על יותר מדי אנשים. השאלות שעולות בקשר להוראה כגון: מה נלמד? מה הזולת צריך לדעת? והאם אנו בטוחים במה שעליהם לדעת?

השאלה הגדולה ביותר היא האם להוראה ולהקניית דעת יש טעם בסביבה בלתי משתנה? הרי הסביבה משתנה ללא הרף ומה שנלמד היום יהיה ישן בעוד כעשרים שנה ומה שיאמר היום יהיה טעון תיקון בעתיד.

הטענה היא לדבר חדש בחינוך שיש בו מטרת חינוך והוא סיוע לשינוי וללמידה. אדם משכיל הוא מי שלמד ללמוד וכיצד להסתגל ולהשתנות, אדם שתפש כי אין שום דעת וודאית ותהליך בקשת דעת נותן בסיס לביטחון, הכושר להשתנות והישענות על תהליך ולא על דעת סטטית יש בו טעם לחינוך בעולם המודרני.

התכלית בפעילות היא סיוע ללמידה, כשאדם מצליח להפוך קבוצה, כולל עצמו, לציבור של לומדים ההרגשה היא אחרת, אפילו מרגשת עד מאד. שחרור הסקרנות ויצר החקירה, מתן הדרך לדהור לכיוונים חדשים המוכתבים על ידי אינטרס שלהם עצמם, פתיחת כל דבר לשאלה ולגישוש והכרה בעובדה שהכול נתון בתהליך של השתנות זו חוויה שלא תישכח. מתוך קשר כזה צומחים תלמידים אמיתיים, תלמידים של ממש שיש בהם איזון עדין אך משתנה.

אם כן סיוע ללמידה דינמית היא מטרת ההוראה המודרנית, הדרך שבה יש  לטפח את האדם הלומד והנמצא בתהליך תמידי.

האם דרך זו ניתנת למימוש או שמא חזון תעתועים היא?

ידוע לנו כי למידה כזו אינה תלויה רק במיומנות ההוראה של המורה, לא בתחום הדעת, תכנון החומר, אביזרים חזותיים, ספרים, הרצאות והדגמות למרות שאלו תומכים בלמידה וזקוקים להם. הסיוע ללמידה בנוי על תכונות מסוימות שבעמדה, בזיקה האישית שבין המסייע ללומד.

ומה הן אותן תכונות החורגות ממיומנויות ידע גרידא?

הבסיסית ביותר היא כנות. כאשר המסייע אינו מעמיד פנים, יש לו סיכוי להצלחה.  המסייע צריך להיות בעל גישה לרגשותיו בעצמו. המורה עצמו יכול להתלהב, להשתעמם, לכעוס, להיות רגיש ואוהד מאחר והוא מקבל את הרגשות האלו כשלו ואינו צריך לכפות אותן על תלמידיו. תוצר של תלמיד יכול למצוא חן בעיניו או לא מבלי שהוא טוב או רע, המסייע מביע הרגשה ביחס לתוצר מה שהופך אותו לאדם בעיני תלמידיו. לא קל להיות אדם כזה ואין משיגים זאת בבת אחת. זהו תהליך ארוך הכולל ניסוי וטעייה, הצלחות וכישלונות. אך זהו הבסיס להוראה שאינה שיפוטית, כזו שרוצה להיות מסייעת ללמידה.

עמדה אחרת הבולטת אצל המסייעים ללמידה היא הוקרת רגשותיו, דעותיו ואישיותו של הלומד. ישנה דאגה כלפיו וקבלתו כאדם בפני עצמו. אלו הולכות יד ביד עם מתן אמון בו משום שהוא ראוי לכך כאדם. מסייע ללמידה יכול לקבל ולהבין את הפחד וההיסוס של כל תלמיד הניגש לבעיה חדשה ואת שביעות רצונו מהישג ובנוסף את הרגשות האישיים שמפריעים או מסייעים ללמידה, מתוך הבנה כי האדם הוא יצור בלתי מושלם.

יסוד נוסף בתהליך נעשה על ידי הלומד עצמו זוהי ההבנה האמפתית. ההבנה הופכת למעשית כשהמורה מבין את תגובות הלומד מבפנים ומגלה ערנות ורגישות לתהליך החינוך והלימוד בעיני התלמיד. אותו תלמיד מרגיש כי סוף סוף מישהו מבין את הרגשתו ללא ניתוח או שיפוט. כך  מושגת תרומה גדולה ללמידה.

במקרה שבו אין המורה מצליח לגלות אמפתיות כלפי הלומד צריך לחזור לבסיס הראשון: כנות או ממשיות. דבר זה מועיל יותר מאשר להעמיד פנים. כל זה אינו קל ופשוט כלל, על אותו מורה להיות כזה על פי מה שנעשה בקרבו משום שאינו יודע מה ממשי בשביל התלמיד. כדי להיות כזה על המסייע להיות קרוב לרגשות של עצמו ומודע להם, הוא צריך לקחת את הסיכון של שיתוף ללא שיפוט או ייחוס לאחרים.

כל הדברים שהוזכרו לא יתקבלו על הדעת מבלי שהמסייע ללמידה לא יאמין באורגניזם האנושי ובאפשרויות הטמונות בו, כשהדרך היא לספק לו הזדמנויות רבות ומשם יבחר את דרכו וכיוונו בלמידה. השקפת עולם זו אינה מופיעה לפתע אלא נוצרת עקב נטילת סיכונים ועל ידי עשייה ארעית. כאשר המסייע יוצר אקלים כיתתי, המאופיין על ידי התכונות שהזכרנו ונותן אמון במגמה הבונה של היחיד והקבוצה אז הוא מגלה שחולל מהפכה חינוכית קטנה. מופיעה למידה שאיכותה שונה והקצב שלה שונה והיא כוללת בתוכה רגשות שהופכות לחלק מהתנסות בכיתה. התלמיד נמצא בדרך לעיתים בהתלהבות לעיתים בעל כורחו ולומד להפוך לאדם לומד ומשתנה, הלמידה הופכת למשהו חיוני מאוד, לחיים.

ישנם קוראים אשר שואלים אם מדובר כאן באידיאל או בכלל האם הוראה כזו היא אפשרית. מאחר ותכנית זו נשמעת לא מציאותית ואידאליסטית מדי יש הסבורים שמטרה כזו לא תיתכן, ומביעים טענה המוכיחה חוסר אפשרות זה על ידי ציטוט מחקרים שנערכו במכוני מחקר מהוללים ובאוניברסיטאות ידועות. במחקרים אלו יש לעיתים מסקנה בין השיטים המרמזת כי מגוחך לנסות לעודד את כל הסטודנטים להיות יצירתיים שהרי דרושים לחברה גם אנשים בינוניים ומעטים מהם נדרשים להיות מדענים ומנהיגים. בעיני אין זה נכון: הכוח הטמון בתלמיד רגיל הוא עצום וצריך לעמול קשה כדי להוציא את זה ממנו ובכך לתרום למשאבי האנרגיה האנושית של כולנו. צריך להקדיש תשומת לב לצד האישי והבין-אישי בחברה ובחינוך משום שקורסים טובים, תכניות לימוד מעולות, כיסוי החומר לא יפתרו את הבעיה, רק בני האדם עצמם הפועלים כבני אדם ביחסיהם עם תלמידיהם ישפיעו, ואפילו מדובר במעט, הרי כבר החלו בפתרון בדרך החינוך המודרני.

לסיכום, אילו היינו מתרכזים בסיוע ללמידה ובשאלה "איך יוצרים למידה המונעת מבפנים?" אז הדרך שהצגתי הייתה מועילה יותר. אחד הדברים החשובים בדרך שהצגתי זו נכונותו של המסייע להיות אדם החווה את הרגשות והמחשבות של הרגע. חשוב לתת הוקרה, אכפתיות ואמון כלפי הלומד ליצירת אוירה נוחה ללמידה. האזנה רגישה ואמפתית מקיימת אקלים משחרר המעודד למידה והתקדמות יזומה אצל הלומד עצמו. זו הדרך שניתן דרכה לשאוף ללומדים המונעים מעצמם ומיוזמתם. לומד כזה מיטיב להתפתח תוך קיום זיקה חיובית ובונה אל זולתו.

מסייע הוא אדם ממשי שאינו מעמיד פנים ומתחזה למי שאיננו לומד,  למסייע כזה סיכויים להצליח. מסייע כזה בא לידי מגע אישי עם הלומד ופוגש אותו על בסיס אדם מול אדם. תמצית הכוונה היא להיות הוא עצמו - אחד שאינו מתכחש לעצמו. מסייע ממשי הוא אדם בעיני תלמידיו, ולא התגלמות חסרת פרצוף של תביעות תכנית לימודים. מסייע צריך קודם כל אמונה פנימית שהוא יכול להיות כזה ולתרום לשינוי. רק כך ניתן להכיע למטרה של למידה אמיתית המונעת מבפנים אצל תלמידים.

עקרון ה - 10,000. מתמטיקה ומטפיזיקה של המאסטר

מאת יוסי שריף

במאמר בג'ורנאל של אקבן כתבתי: "מאסטר הוא אדם שבאמצעות הפעולות הגופניות שלו, באמצעות העשייה שלו, מדגים באופן הטוב ביותר את ההיגיון הפנימי של הפרקטיס שלו."  כמה זמן צריך כדי לרכוש את הדיוק וההדירות של אדם המדגים את הפרקטיס?

ישנם לא מעט מחקרים שאספו נתונים על זמן זה, ואפילו ספר המנסה  לציין מספר מדויק. המספר הוא 10,000 - 10,000 שעות של חזרה בדרך אל מיומנות גבוהה ביותר.

מספר קצת מייאש. למרות שאני מתאמן ומאמן בכל יום, מחוץ ליום שבת, וזה יוצא כעשרים וחמש שעות בשבוע, הרי שאימון טכני נטו אני מתאמן כחמש עד שש שעות שבועיות בלבד. בקצב כזה זה לוקח יותר משלושים שנה. בניכוי זמן צבא, שמ"פ, פציעות וכדומה זה כנראה יותר מארבעים שנה.

בספר המדובר, "Outliers" מציין הסופר גלדוול מספר דוגמאות הבאות לאשש את התזה שלו הגורסת שיש להצלחה סיבות רבות בנוסף לכישרון. ההצלחה האמריקאית שהיא פסגת הספר אינה מעניינת אותי, אולי מפני שהיא נחלתם של מעטים ואולי בגלל שאין  מאחורי הצלחה זו איכות חיים פנימית אוטומטית. אני מעוניין במה שאנו יכולים לעשות, בהצלחה בינינו לבין עצמנו. במחקר  שמצטט הספר נשאלו נגנים בקונסרבטוריון בגרמניה כמה שעות ביות הם מתאמנים. המחקר נערך בדיעבד. עורכי המחקר ידעו מיהם הנגנים המעולים, הטובים והטובים פחות. התשובות היו מאלפות, זה לא כישרון, זו עבודה קשה: עד  גיל 8 השקיעו כולם אותו פרק זמן בממוצע לאימונים. מגיל 8 ואילך השקיעו המעולים הרבה יותר זמן בחזרות מעשיות - בגיל 16 הם התאמנו כמעט שלושים שעות בשבוע.

שלושים שעות בשבוע במשך כחמישים שבועות שווים לאלף חמש מאות (1500) שעות בשנה. בקצב הזה  אפשר, לפי התזה של גלדוול, ליצר נגן מהמעלה הראשונה בשש עד עשר שנים. וגלדוול מוסיף: להקת החיפושיות היו מופיעים גרועים עד שנסעו להמבורג ושם ניגנו ימים רצופים לאורך תקופות זמן מתמשכות ואספו את עשרת אלפי שעות הנגינה שלהם בשנות העשרים המוקדמות. אפשר להסכים עם גלדוול, אין הצטיינות ללא אימון וחזרה של אלפי שעות, בין אם זה במתימטיקה, פיזיקה או נגינה  בכינור. אבל האם כל חזרה של 10,000 שעות תהפוך אדם למאסטר, לשולט בתחומו? כשאני יושב במונית מאחורי נהג שנוהג 30 שנה ברור שלא. הנהג הזה אינו שולט, לא בנהיגה ולא בפיו. כשאני מסתכל על התופר שמתקן לי מכנסיים בתפר עקום עם החוט הלא נכון, ברור שלמרות שעוד בבגדד הוא תפר, אני צריך לעשות זאת שוב.

10,000 שעות חזרה הן מרכיב הכרחי אבל לא מספיק. המרכיב הנוסף החייב להתלוות לחזרה הוא התכוונות מתאימה. החזרה חייבת להיות מלווה בקשב. בשביל סוג הקשב המתאים צריך, לפחות בשלב מסוים, הדרכה.

פרקטיס, תחום עיסוק, מוגדר כעשייה למטרה החורגת מצורך פשוט. לצורך פשוט יש דרך לדלל את הקשב. זו הסיבה שאני נוהג מאות קילומטרים בשבוע ואיני נהג מקצועי ואולי לעולם לא אהיה. אולי בגלל קשב שאינו נכון נגן האקורדיאון בפינת דיזנגוף ארלוזרוב מנגן, לדבריו, כבר חמישים שנה והוא עדיין איום ונורא. אבל הארמני הזקן עם הכינור שמסתובב לפעמים ברחוב ישכון, בחומוס של שלמה ודורון הוא נגן נפלא ופרלמן טוב משניהם.

הנה סיפור שכל הוותיקים בקבוצות שמעו כבר מלא פעמים: אם עולים ברחוב ישכון שבכרם התימנים לכיוון השוק אפשר ללכת לכמה כיוונים. בכיוון הנכון, בשוק הכרמל פינת רמב"ם, יש חנות גבינות גדולה, עם לחץ עצום של עשרות לקוחות כל הזמן - הגבינות זולות וטובות. במשך שנים כשהייתי הולך לקנות ירקות כדי להירגע הייתי עוצר ומביט על חנות הגבינות. עבד שם יהודי מזוקן, יפה עיניים, כנראה בגילי, שעשה לבדו עבודה של מספר מוכרים. הוא היה שואל אחת לרצונה, מוציא את הגבינה וחותך כדי שתטעם, בו זמנית שוקל במהירות מדהימה לאחרים על משקלים נפרדים בעודו סופר כסף ונותן עודף מדויק ללקוח שכבר קיבל. זה מה שהוא היה עושה מהבוקר עד הערב. בקצב כזה הוא עשה כחמישים שעות בשבוע, אלפיים חמש מאות בשנה. את ה-10,000 שלו הוא כנראה עשה תוך ארבע או חמש שנים. אלו שלידו היו מתחלפים תדירות, מתעייפים ואחה"צ אפילו כועסים. אבל המאסטר הזה, שאינו עובד שם יותר, היה משהו אחר. מנח גוף מדויק, נשימה רגועה וערנות מלאה. ערנות כזו שתמיד כשהייתי מתחיל  להביט בו, אפילו אם הייתי מסתתר בדוכנים שמעבר לרחוב, הוא היה קולט אותי. כנראה חשב שאני פקח או משהו.

יש מאסטרים בכל מקום.

שמתי לב שהוא מציץ כל כמה זמן על הקיר מעל לראשו, מסתכל וממשיך לחתוך גבינות ולספור הרבה כסף. פעם הגעתי כשהוא לא היה וניצלתי את הקשת של הדוכן, באתי מהצד, דחפתי את הראש פנימה כדי לראות את המקום שהיה מסתכל בו וגיליתי את הטריק שלו. היה שם פתק גדול שעליו היה כתוב: "שיוויתי".

מהו מאסטר לאומנות לחימה? מיהו מאסטר?

מאת יוסי שריף
ישבתי מול תלמיד שלמד אצלי. שוחחנו על ידיד שלי, מורה שלמדתי אצלו בשם ניר מלחי, ואז אמר התלמיד: "הוא לא קצת הגזים בכך שהוא עשה מעצמו מאסטר?" "אני לא חושב" אמרתי, "לדעתי הוא מאסטר באומנויות לחימה." ואז שאלתי: "מה לדעתך זה מאסטר באומנויות לחימה?" הוא לא ענה. לדעת מה זה מאסטר זה חשוב מאוד, בלי זה אפשר לנסוע שנים בלי לדעת לאן בדיוק וגרוע מכך, לקבל באמצע את ההרגשה שטעינו בדרך, שאנו חוזרים ממש לנקודת ההתחלה.

תודה

ניסיתי לכתוב מאמר שיהיה מובן. יתכן שאורכו ימנע זאת ולכן אקדים ואומר תודה. בניסוח הרעיונות מאחורי מאמר זה תרם לי ד"ר דיויד גרייבס את השקפתו על יופי ופרקטיס ודעותיו היו גרעין חשוב שסביבו כתבתי. ד"ר גרייבס הוא פילוסוף וצייר ותפיסת העולם שלו משיקה בין פרוש ועשייה בתחום בו מעטים עוסקים בפרקטיס. כמובן שלא הייתי יכול לחיות עם כל כך הרבה יופי וקוהורנטיות ושיניתי מספר דברים מהותיים במשנתו של ד"ר גרייבס. אני מקווה שחוץ ממנו וממני יבחינו בכך לפחות מספר אנשים. עזרה לי תמר חכמי פיטרברג, פילוסופית ורקדנית בוטו שהייתה במשך שנים תלמידתו של מאסטר קזואו אונו. הכרותה רבת השנים עם פרקטיס, תרבות יפן ובודהיזם הכריחו אותי לכתוב משהו מובן למחצה וארוך יותר מכמה שורות. מיכאל ליסק, אחד מחברי אקבן טינק טנק ומורה בשיטת גרינברג עזר לי למקד את תהליך המשוב בין תשומת הלב והפעולה הגופנית. ד"ר דן השמשוני, גם כן איש הטינק טנק, הצביע על בעיה בטיוטה ששלחתי לו. וכמובן מאסטר ניר אונגר שמקריב כל יום כלום ומקבל עולם בחזרה.

המאסטר בתרבות המערב, הגדרה שהיא תואר

לאחר השיחה עם התלמיד פתחתי ויקיפדיה באנגלית, אם מישהו יודע מה זה מאסטר, הוא לא כתב את זה שם. יש מאסטר כצורת פניה לנערים וילדים, מאסטר כקידומת לתחרויות ספורטיביות לוותיקים, מאסטר שמשמעו בעל אחוזה סקוטי וכמובן צורת הפניה הנימוסית בין פדואן למורה שלו - מאסטר ג'דיי. בגרמנית המילה מייסטר מציינת רב-אמן בעיסוק כלשהו ומהמאה התשע עשרה היא מצורפת לדרגות מסוימות במשטרה - וואכמייסטר. גם ימי הביניים ובתי הספר העתיקים לחרב וללחימה לא יצילו אותנו - אין בתארים הגדרות, אלו תארי סטטוס וכבוד. מאסטרו באיטלקית, כמעט באותו שימוש כמו באנגלית או גרמנית, משמש לתיאור רב אומן בניצוח על תזמורת. לכן אם אומרים שמייסטר בגילדה הוא מוסמך להוראת העיסוק לא אומרים שום דבר, זה התואר המוצמד לתפקיד. שיטת הגילדה, מערכת מסודרת להכשרת אומנים ורבי אומנים, אינה עובדת היום, ולכן הגדרה למאסטר צריכה להתבסס במערכת ייחוס נוספת. אבל מה המאפיינים הפנימיים והחיצוניים של רב אמן? מה תוכן התואר? מה מפריד את המאסטר מסתם מתאמן מעולה, מטכנאי טוב? וחשוב יותר - האם התחושה האינטואיטיבית שלנו על הדמיון בין מאסטרים מדיסציפלינות שונות, האם תחושה זו נסמכת על מכנה משותף?הדבר הכי קרוב למקום שאליו כיוון בן שיחי הוא מאסטר בשח-מט. רב אמן בשחמט מנצח אמן בדרגה נמוכה יותר, נקודה. בהמשך השיחה היה נדמה לי שכך חושב התלמיד על אומנויות לחימה.

מנצח ומפסיד

בג'יו ג'יטסו ברזילאי אמור בעל דרגת חגורה שחורה לנצח בעל דרגת חגורה חומה. ומאסטר אמור, לפי נקודת השקפה זו, לנצח את כולם, כולם חוץ ממאסטרים אחרים. זה מובן, הקונטקסט שרבים מביאים לעולם אומנויות הלחימה הוא קונטקסט של ניצחון-הפסד. אלא שאומנויות לחימה, מלחמה ולחימה אינן זהות. ההפסד והניצחון של לחימה ומלחמה נעשים על רקע אנרכי, ללא שלד חוקים מכוון. ההפסד והניצחון באומנויות ובספורט לחימה נעשים על רקע של מערכת חוקים מוגבלת ומוגדרת. אין בכוונתי להכנס למניעים של הזהות שרואים מתחילים בין לחימה ואומנות לחימה. אני מציין את הקירבה הזו כאן מפני שהיא אחת הסיבות שעליהן מתפתח הקונטקסט של נצחון והפסד.

יש הרבה מנויים להגדרת "המאסטר הלוחם המנצח". מוזר, בענף גופני בו חלק עיקרי מהפרמטרים לניצחון הם תלויי גיל, מישהו צעיר יותר יוכל לנצח תמיד. בדרך כלל אפשר להתחרות עד גיל 30-40 ומעטים מתחרים בהצלחה מעל גיל זה. רנדי קוטור, קרלין המתאבק הרוסי האגדי, אולי עוד שניים שלושה, ובסוף גם הם מתחילים להפסיד. הם מפסידים בגלל שזמן התגובה עולה עם הגיל, הם איטיים יותר, הם מפסידים בגלל שהכוח המתפרץ יורד, הם חלשים יותר, הם מפסידים בגלל שרקמות החיבור מאבדות מגמישותן וחושפות את הלוחם לפציעות קשות יותר. בסוף כולם מפסידים, נכון יותר - הרבה לפני הסוף כולם מפסידים. אם כך, האם יש דבר שנוסף לרנדי קוטור או לקרלין עם הגיל והעשייה? מה נשאר ונוכח אצלהם למרות ההפסדים? היתכן שחוץ מזכרונות לא נשאר כלום? אם זו ההגדרה של מאסטר באומנות לחימה הרי שזה הופך את התוכן, את התמצית, את מה שמשיג המאסטר, לתלויי גיל. ככל שמאסטר לפי ההגדרה הזו מתבגר, כך גם אובד חלק מיכולותיו הגופניות. לפי הגדרת מי-מנצח-את-מי, עשרות שנים לפני מותו הטבעי, מאסטר יחזור ליכולת של מתחיל.

מול פסימיות זו נוח להיות רומנטיקן. רומנטיות זו משתמשת באותו קונטקסט של ניצחון-הפסד עם הבדל גדול, התזה הרומנטית גורסת שהמאסטר הזקן מיומן יותר מהצעיר, ומיומנות הלחימה של המאסטר הזקן תגבר על יתרונות הגיל. אלא שרומנטיקה הקרובה לאסקפיזם אינה פופולארית בקרב אנשים שלמדו אצלי. אצלנו באקבן עושים קרבות במגע מלא, ולכן רבה המבוכה, מה צריך מאסטר באומנויות לחימה להוכיח? אם זה ניצחון פיזי אז ברור שמאסטרים מבוגרים אינם עומדים בנטל ההוכחה הזו.

לא פלא שרבים מאומני הלחימה הטובים מפסיקים להתאמן בגיל בו הם מתחילים להפסיד יכולות - לפי ההגדרה הפנימית שלהם זה אחרי הסיבוב פרסה, והם לא רוצים להיווכח בכך. אז הם מפסיקים בדיוק כשהם עברו כבר חצי דרך. לדעת מה ההגדרה של מאסטר באומנות לחימה זה לא טריוויה, זה חיוני.

דיוק והדירות הם מאפיינים חיונייים של מאסטר

כבר הרבה שנים אני מסתכל ולומד מאנשים שאני מחשיב כמאסטרים. אני חושב שיש די הרבה כאלו, למרות שטמבלים יש בוודאי הרבה יותר. לפני שנים אימנתי בקורס מנצחי תזמורות מכל העולם. הייתי צריך ללמד רק את מה שאני יודע, אבל עניין אותי גם מה שהם, היפנים, הפינים וכל המנצחים שבאו, צריכים לדעת. אז דיברתי עם כמה מנצחים: גארי ברטיני, סם זבה, אבי אוסטרובסקי וכמובן נועם שריף, וראיתי עשרות שעות של מנצחים בוידיאו. בהתחלה, למרות שיש לי השכלה מקיפה בתחום, לא ראיתי כלום. אחר כך התחלתי לראות את התבניות החוזרות. אצל מאסטרו טוב, יש מקום לשינוי כל הזמן, התזמורת משתנה, האולם משתנה, אשתו של הכנר הראשי עצבנה אותו אז הוא מחזיק את הקשת שונה, הכול זז. אבל דבר אחד לא זז. האינטרפרטציה, הפרוש שנותן המנצח דרך הגוף שלו. מאסטרו טוב מדייק. מנצח התזמורות המפורסם קראיאן עמד תמיד אותו דבר, למרות עיניו העצומות הוא שלט בנגנים דרך שפת הגוף שלו. לא משוויץ, קשוב, מעביר אותה איכות מול כל תזמורת. כל מאסטרו והסגנון שלו, וכולם זזים, נושמים, מביטים באופן מדויק, ביצוע אחר ביצוע. ואם משהו השתנה עם הגיל אצל מישהו מאלו שראיתי בוידיאו זו תמיד תוספת של דיוק גופני, של החלטיות. אחר כך בסמינר התבוננתי, התלמידים שלי, מנצחי תזמורות מוכשרים בשנות העשרים לחייהם, זזו כל פעם קצת שונה - הדו שיח הפנימי שלהם גרם לכך. בכל פעם שהם ניצחו על התזמורת עלה לפודיום חלק אחר בתוכם. דיוק אינו המציין החשוב ביותר של מאסטר אבל הוא מציין הכרחי. דיוק והדירות הם המציינים החיצוניים של אלפי שעות תרגול גופני. דיוק והדירות הם מאפיינים הכרחיים מפני שהם מנפים אל מחוץ להגדרת המאסטר שתי קטיגוריות של אנשים, קשקשנים וברי מזל. הדירות היא המאפיין הבולט בעשייה, מאפיין שדרכו אפשר להתבונן באלפי השעות של חזרה גופנית שניצבות בדרכו של כל מאסטר. דיוק, הדירות ונשנות הן המאפיין החיצוני של מאסטר. נדרשות שנים רבות ומגוון של התנסויות כדי להיות במקום בו העשייה הגופנית איכותית ויציבה. אצל מכונות דיוק והדירות הם תנאי הבסיס, אצל אנשים נדרשת עבודה רבה כדי לזוז במדויק, עשייה מדויקת מציינת עבודה ארוכת שנים. אצל אנשים רובוט נמצא במקום גבוה הרבה יותר מטמבל.

שוב אנו חוזרים להגדרות ההתפתחות הרוחנית באומנות הלחימה שאני מתרגל: ההתפתחות הרוחנית אחוזה בעשייה גופנית, אחוזה בפעולה של הגוף ואחוזה ביכולת לבצע במדויק שוב ושוב. החזרה האיכותית המדויקת אינה טריוויאלית בכלל, היא לב העניין. תנועה, נשימה, טונוס שרירי ותנועות מושפעים ממצב פנימי וממצבים חיצוניים. חזרה על ביצוע מביאה לשליטה טובה יותר בגוף, להיזון חוזר לתהליכים פנימיים ומכאן לביצוע גופני המופרע פחות מתנודות פנימיות. דיוק הוא היכולת של אדם להמנע מדברים מיותרים להגיון הפנימי של הפרקטיס שהוא מבצע. הדרך לדייק היא על-ידי חזרה גופנית ותשומת לב, קשב. אומנות לחימה, סוג פרקטיס ייחודי, מאפשרת על ידי תשומת לב לתנועות הגוף התבוננות ולעיתים שליטה בריבוא תהליכים פנימיים. תשומת לב או במילותיו של גדי ליסק "יישום הקשב", מתאפשרת באופן בר שליטה דרך העשייה הגופנית. המאסטר חייב להתבונן, להתחשב ולעיתים לשנות את התנועה, הנשימה, הכוונה והרגשות. הדיוק מתאפשר רק על ידי חזרה המלווה בקשב.

הדיוק וההדירות הם מאפייני העבודה ארוכת השנים ומאפייני ההתבוננות המלווה אותה. אדם הנמצא על דרך של מאסטר בפרקטיס כלשהו גוזר מעשייה זו ומהתובנות העולות מהדיוק שהוא מחויב בו תובנות כלליות יותר לחייו שמחוץ לפרקטיס.

השראה ומסירה

כשוותיקים אחרים כתבו לי מייל בעניין ראיתי שיש קו משותף בהתבוננויות שלהם, כולם קישרו בין מאסטר ובין השראה, היכולת לעורר התפעמות אצל אחרים. בוודאי שאצל מי שיודע להסתכל יש השראה בכל פעולה של מאסטר, אבל זה לא מחויב בהגדרה כי לא כולם יודעים להביט. מאסטר, לא רק באומנויות לחימה, אלא בכל דבר בו יש עשייה גופנית, אינו חייב להיות מעורר השראה. ההשראה, אינה מתחייבת מיכולות המאסטר. ההשראה קשורה לסט אחר, לרשת של השפעות והתנהגות אנושית שאינם הנושא שלי עכשיו. במילים אחרות, אני מכיר מאסטרים שאינם מעוררי השראה מסיבות רבות, לעיתים בגלל כוונה ספציפית ולרוב מפני שאין איש בסביבה שמכיר את הפרקטיס שלהם ואת ההגיון הפנימי שלו. ראיתי פעם סרט שבו כנר בעל איכויות יוצאות מהכלל ניגן בתחנת רכבת באמריקה. מאות עוברים ושבים חלפו על פניו בלי לשים לב. לפתע עצר מישהו ונעמד במקום לא בולט כך שיוכל להקשיב למוזיקה. כששאלו אותו אמר האיש שהוא אינו יודע מי האמן אבל הוא ברמה עולמית. האם אותו נגן אמן איבד את תמצית האומנות שלו בגלל שלא עורר השראה במאות אנשים? נדמה לי שלא. האם יכול אדם להיות מאסטר של פרקטיס שאיש אינו מכיר, פרקטיס שההגיון הפנימי שלו אינו מובן לאיש? עץ נופל ביער משמיע את קולו גם כשאיש אינו שומע. במקרים פרטיים, בהגדרת הפרקטיס של מיומנויות מסוימות, תהיה המסירה של אותה איכות לאחרים חלק מהותי מהפרקטיס - בריקוד, בהוראה, בסוגי נגינה מיוחדים, ואז, ההגיון הפנימי של אותו פרקטיס מכיל התייחסות לכמות ההשראה המתעוררת בצופים או במאזינים. אני חושב שאומנות הלחימה אדישה לנושא זה ואינה מכילה בתוכה סט של חוקים המתייחס להשראה שהיא מעוררת בצופים, לכן איני מרבה להופיע.

הגדרת המאסטר כרוכה בהגדרת פרקטיס

אומנות לחימה היא עשייה גופנית מסוג מיוחד. נקרא לעשייה זו פרקטיס. ישנם סוגים רבים של פרקטיס. כל עשייה גופנית מכוונת שאינה הכרחית היא פרקטיס. ישנן עשיות גופניות שהן פרקטיס המתקיים בחלל חברתי. עשיות אלה הן תת תחום ומשתייכות למה שנקרא אומנות. אומנות הלחימה שאני עושה היא פרקטיס מיוחד בתוך עולם האומנות, פרקטיס שאינו מחייב משוב חברתי, קהל היעד שלו, אם ניתן לקרוא לו כך, הוא המבצע, אני. סוגי פרקטיס מיוחדים, כמו אומנויות לחימה, שקהל היעד שלהן הוא בעיקר המבצע שייכות לתת התחום בפרקטיס שאני מכנה דו (Do). תת התחום הזה מכוון לסובלימציה של יכולות המאסטר ולריקון שלהן מתוכן כלשהו.

לכל פרקטיס יש הגיון פנימי משלו, מערכת אחודה, שלרוב אינה מדוברת, של עקרונות, אתוס ויופי. אם למדנו להרגיש ואם אנו אמונים על ההגיון הפנימי של הפרקטיס, אנו יכולים לדעת אם המבצע הוא ברמה המתאימה, אם הוא מאסטר או שפשוט היה לו יום טוב.

מהו מאסטר?

מאסטר הוא אדם שבאמצעות הפעולות הגופניות שלו, באמצעות העשייה שלו, מדגים באופן הטוב ביותר את ההגיון הפנימי של הפרקטיס.

המאסטר עוסק בסובלימציה של מאגיה

במילה מגיסטר (μάγιστρος), מאסטר, טמונה המילה מגוי (μάγος), קוסם. המאסטר הוא רב מג של העשייה שלו. העשייה הגופנית של המגיסטר יוצרת, כך אפשר לקרוא לזה, קסם באמצעות הפורמולות העוברות דרך ההגיון הפנימי של הפרקטיס. זה שרוצה להיות מאסטר מקריב, בטקס ידוע מראש, משהו מוחשי, גופני, ומקבל יופי. זאת הסיבה שפרקטיס הוא גופני, צריך להקריב משהו כדי לקבל משהו אחר. דרך הקורבן הגופני המוחשי משיג המאסטר את מה שהוא רוצה מהעולם.

מהו השלב שמעבר למאסטר?

ראיית העולם בקונטקסט של נצחון והפסד אינה מפריעה לעשייה. המאסטר, במיוחד מאסטר שעיסוקו הוא השוואת יכולות, נתקל בהפסד מוקדם מאוד וצריך לעשות מולו משהו. מאסטר שנתקל בחוסר היכולת שלו מדגים לעצמו את המאוחר. הקורבן של העשייה הגופנית הופך לבלתי נסבל כמעט מפני שהוא חסר תוחלת. זה המסך הגדול, המכשול שרבים כותבים עליו. המאסטר של ה - דו, הגראנד-מאסטר, הפרהמאסטר, הסאט גורו, הבודהיסטווה, חולפים דרך ההפסד כדי להבין שלא השיגו דבר בעולם, רק בעולמם הפנימי. אם לאחר הבנה זו הם ממשיכים את הפרקטיס הם אינם אנשים יותר. עד אותו רגע הפרקטיס הוא הטקס המחזיק את היופי של העולם. אחר כך איננו יודעים להגיד במילים מה קורה.

מדוע, בנוסף לויקיפדיה, צריכים גם אקבן ויקי?

מאת יוסי שריף

לפני כמה שנים, כשאיתי ואני חשבנו על תיעוד של אומנויות לחימה הייתה טכנולוגיית המחשבים בתחילתה. תוכנת הויקימדיה עדיין לא הייתה קיימת ואיתי, ד"ר למחשבים ומתמטיקה, ניהל את מסדי הנתונים שלנו על מסד נתונים שהוא בנה בעצמו. זה היה כל כך מזמן שהאינטרנט היה עדיין צעיר וקטן.

את פגישות העבודה שלנו היינו מקיימים, כרגיל, תוך כדי ריצה של תשעה קילומטר עם תיקי גב בהרי ירושלים. את המסקנות של השיחות האלו יישמנו בעזרת קית האריס, וואדים גילעד וכמובן וותיקים מאקבן. אחת השאלות ששאלנו אחד את השני היא מדוע צריך עוד אנציקלופדיה? האם הויקיפדיה אינה מספיקה? הרי נראה שאפשר, בחלק קטן מהמאמץ, להעלות את התכנים שאנו יוצרים לויקיפדיה. עם כמות העריכות והתכנים שלנו המשתמש שהיה מעלה אותם היה זוכה למעמד מכובד בקהילת העורכים העולמית והייתה לו השפעה על התכנים. ובוודאי שהיינו נהנים מקהילה פעילה וגדולה יותר. למרות התארים האקדמיים אין הרבה גיקים באקבן כרגע, אבל יש המון גיקים שכותבים בויקיפדיה. למרות היתרונות פסלנו את האפשרות הזו אז, וגם, בהערכת מצב חוזרת, אני חושב שהיא אינה מתאימה במקרה שלנו. אנסה להבהיר מדוע.

ויקיפדיה היא אנציקלופדיה שמתעדת את הקיים. עקרונות היסוד בויקיפדיה הם של איסוף חומר טקסטואלי בעיקר, חומר כתוב וקיים. אין מקום למחשבה חדשה, לתחומים חדשים או למחקרים. אם חוקר רוצה לכתוב מאמר חדשני המקום אינו ויקיפדיה, החוקר יפרסם בעיתון או בפרסום אקדמי מוכר המתמחים בהערכה של טקסט אקדמי חדשני, הערך בויקיפדיה יצטט את הפרסום הקיים. בנוסף, מסיבות החורגות מנושא מאמר זה, ויקיפדיה אינה ערוכה היטב לטפל בערכים שאינם טקסטואליים, מאמרים שהם וידיאו.

תחום ההתייחסות האקדמית לאומנויות הלחימה הוא עדיין בחיתוליו. אילו התייחסויות אקדמיות מקבל התחום שלנו? אין כמעט מחקר אנדוגני, כזה שאני הייתי רוצה לראות, ישנה התייחסות להיבטים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים של אומנות לחימה. התייחסות זו חשובה אלא שהיא חופפת לדיסציפלינות אקדמיות קיימות של פסיכולוגיה, פיזיולוגיה, אנתרופולוגיה ועוד. ישנה התחלה של התייחסות אקדמית המתכוונת לחקור את תחום אומנויות הלחימה, יש הקוראים לה הופלולוגיה. הסתכלות על החומרים הקיימים בהופלולוגיה מדגימה שחלק מהחומרים ההיסטוריים שבהם משתמשים החוקרים הם חומרים מיתיים - התיעוד ההיסטורי הדל של אומנות לחימה כתחום עיסוק הוא בוודאי הגורם לכך. לא מתקיים היום ניתוח בכלים מדעיים בלב העניין של העיסוק שלנו: בגנאולוגיה, אם אפשר לקרוא לה כך, של התנועות.

אנו חשבנו על הברור מאליו. בשיטתנו תעוד של הטכניקות בכתב, בצורת מגילות היה מסורת שכיחה בעבר. חשבנו שבהתחלה של המאמץ האקדמי אומנויות לחימה, כתחום עיסוק, צריכות להיות מתועדות ויזואלית בוידיאו באופן המדויק ביותר. חשבנו, ואנחנו עדיין חושבים, שלאחר שתצטבר כמות מספיקה של טכניקות לחימה יחד עם מידע טקסטואלי וסמנטי עליהן, ניתן יהיה לבצע בפעם הראשונה סדרה של פעולות מחקריות. כאשר היחידות הנחקרות הן הטכניקות עצמן.

ויקיפדיה בעברית או באנגלית אינה המקום ליצירת תחום אקדמי שעדיין אינו קיים באופן מלא, אם המצב היה שונה הייתה נחסכת לנו עבודה רבה. העורכים של ויקיפדיה בשפות השונות לא יאפשרו מאמרים וערכים שאינם נסמכים על מקור מהימן קיים ויסתייגו מערכים שאינם טקסטואליים.

כל העבודה החדשה הזו באקבן, בית הספר לאומנות לחימה, היא גם עבודה ישנה, בשיטות הלחימה היפניות העתיקות ובנינג'יטסו בפרט התיעוד של הטכניקות במגילות קיים כבר מאות שנים. אנו מנסים לתת הקשר נוסף מעבר להקשר של שימור והעברת ידע. אקבן ויקי מתעד לא רק ידע קיים אלא מאפשר במה להצגת ידע המתפתח ומשתנה בתחום שלנו בסוג של תהליך אבולוציוני. בנוסף למאמץ הייחודי, החקירה של בית הספר לאומנות לחימה של אקבן מתקיימת לצד אותם תחומים בהם חקר אומנויות הלחימה חופף לדיסציפלינות אקדמיות קיימות. לדוגמה, אנו ממשיכים לכתוב מאמרים אנציקלופדיים על היסטוריה ומיתולוגיה של אומנויות לחימה, ממשיכים להתעדכן במחקרים הרפואיים והפיזיולוגיים האחרונים המשיקים לאימונים וממשיכים לפתח קשרים עם קהילה של אומני לחימה משיטות אחרות המתעניינים בשיתוף פעולה.

האנציקלופדיה שלנו, בעברית ובאנגלית, עדיין לא מכילה מספיק טכניקות כדי לערוך מחקר השוואתי טוב על שיטות לחימה שונות (יש מחקרים רבים שניתן יהיה לבצע רק כאשר תהיה מספיק אינפורמציה ממוינת). אבל למרות ההישגים ההתחלתיים בלבד כיום, זה המקום היחיד בעולם שבו מאמץ כזה מתנהל באופן פתוח.

יעבור זמן עד שהפרויקט ישא פירות, יש לנו סבלנות, יש לנו צוות מצוין, אנחנו מתאמנים כבר שנים רבות.

רגשות באימון – אימון ברגשות

 מאת יואב אלטרמן
הכל התחיל מזמן. בכעס, כעס רב שסחבתי בכל אותו יום וגם בזמן האימון, הוא נשאר אצלי ולא יכולתי להירגע. ברנדורי עבדתי חזק מאוד. אחרי האימון התחרטתי על הצורה בה התבצע האימון (זכרתי את המשא של הרגש וזה הפריע לי) הפתיע אותי שעבדתי לא בצורה שהייתי רוצה, אלא בצורה אוטומטית, תבניתית, כביטוי לכעס.

מכיוון שאני לא מבין גדול בפסיכולוגיה (בפסיכולוגיה -בודקים את המניעים ההיסטוריים לרגש), הבנתי כי אני צריך כלים אחרים לבדיקה. באומנויות לחימה אני עובד עם הגוף, לא עם המניעים. בהתחלה היתה היכולת הגופנית אחת מהמטרות העיקריות לאימון שלי: ללמוד תנועות חדשות, לחזור עליהן, להטמיע, להבין אותן ולנסות להוציא אותן ברנדורי (קרב אימון). באותו אימון אגרסיבי שמתי לב, בפעם הראשונה, לרגשות בתור מרכיב באימון. לאחר אותו אימון בו כעסתי התחלתי להבחין בשינויים מאימון אחד לשני (בהתחלה לא יכולתי לשים את האצבע על הסיבה לשינויים אלה) אבל לאחר התבוננות שנמשכה כמה שנים הבנתי שיש יותר מסתם כעס שגורם לשינויים אלו, הבנתי שיש סיבות (מלבד שינויים פיזיולוגיים כגון עייפות, ערנות וכאב). הבנתי כי הסיבות לשינויים הגופניים הן מרובות, יש הרבה רגשות המופיעים בזמן האימון והם משפיעים על התנועה, הנשימה ועוד. הבנה, או אבחנה, זו גרמה לי לחשוב על מה שקורה באימון לא כעל הפעלה מכנית רצונית של קבוצות שרירים בקצב וזמן מסוים אלא גם על נוכחותו של גורם נוסף שמופעל ברקע ומצליח לגרום לאימון להיות שונה מהאימון הקודם.

עלו אצלי הרבה שאלות : כלוחם, האם אני צריך לנסות לשלוט ברגשות מסוימים? האם עלי לדעת להוציא או דווקא להסוות רגשות בזמן פעולה? האם שימוש ברגש יעזור לי לבצע משימה שמוטלת עלי? האם לנטרל לגמרי כל סוג רגש ולעבוד כמו מכונה? האם רגש מעכב או שהוא גורם מניע לפעולה?

החלטתי לבחון על עצמי האם אני מצליח לזהות רגשות באימון . ה"ניסוי ותהייה" התחלקו ל-2 שלבים: השלב הראשון - התבוננות פנימית, השלב השני- שליטה.

שלב ראשון :התבוננות

הכנה – בדיקה לפני אימון - תמיד לפני אימון בדקתי את מצב הרוח בו אני נכנס (מיפוי רגשות), שמח, מרוגז, מבולבל וכדומה. התחלתי לבדוק גם מה הסיבה שגרמה לי להרגיש כך לפני השיעור, האם הגעתי טעון מראש (משהו בבית ,בעבודה) או שהרגש באותו רגע נבע מגורם שקשור למסגרת האימון.

התבוננות - בדיקה באימון - ניסיתי לבדוק מה אני מרגיש בזמן הקידה, בחימום, מה אני מרגיש בביצוע טכניקה שאני מכיר, איך אני חווה לימוד טכניקה חדשה? מה אני מרגיש כשאני עובד עם מישהו מוכר, מול מישהו חדש? איך זה לעבוד מול יריב שהוא גבר, מול אישה? מול מתקדם, מול מתחיל? ניסיתי לבצע מעין מיפוי של הרגשות, לעתים בהצלחה ולעתים לא.

לאחר זמן ממושך הגעתי למסקנה: ללא תלות בידע שלי, בניסיון טכני וביכולת גופנית - יש פעילות גומלין בין הפעולות הגופניות ובין הרגשות שלי.

שלב שני: שליטה בביטויים גופניים של הרגשות

בשלב האימון, תוך כדי זיהוי הרגש, האם אני מצליח לשנות אותו? האם אני יכול להחליט על רגש ולשמור אותו כקבוע ללא קשר לטכניקות ולמשתנים השונים של האימון? בשלב זה החלטתי לערוך ניסוי עם עצמי: בכל פעם שאצליח לזהות (ולקרא לו בשם) רגש כלשהו תוך כדי אימון – אנסה לשנות אותו, בעזרת הגוף, לרגש הופכי. ביום שהרגשתי עצוב ניסיתי להתנהג כשמח. קיימות טכניקות שונות לבצע זאת, חלק מהן - דמיון מודרך, פסיכו דרמה, היפנוזה עצמית וכדומה, ידועות. אני השתמשתי במה שניראה לי הכי מהיר באותו הזמן – יצירת מצב פיזי שמתורגם לרגש. אפשר לנסות דרך זו באופן מוכר: עומדים מול הראי ומתחילים לחייך, מנסים לצחקק, מגבירים את הצחוק ולבסוף בדרך כלל צוחקים בפה מלא. זו שיטה שמשתמשים בה בסדנאות של ריפוי בצחוק והיא מדגימה את ההשפעה שיש למצב הגופני שלנו ולפעילות על הרגש.

ביום שזיהיתי כעס ניסיתי להירגע גופנית, דרך נשימה, הבעת פנים, מתח בחזה ועוד, ולעבוד ברוגע ובשלווה. בימים שהרגשתי ביקורתי ניסיתי לקבל ולוותר. הפעלתי טכניקה זו גם בכיוון ההפוך - בשמחה ניסיתי לתרגל עצב.

תוך כדי עבודה יומית עניינה אותי השאלה האם רגשות מסוימים הם מניעי פעולה או מעכבי פעולה? או במילים אחרות, האם רגש מסוים יכול להיות פעם מניע ופעם מעכב? יש לי כמה דוגמאות מפוזרות שיכולות להדגים את קו המחשבה והבדיקה שלי: חיבה, בד"כ רגש שמדברים עליו בצורה חיובית, גורם פעולה מסוימת, יוצר מתח חיובי ומוטיבציה לפעול. כעס, בד"כ רגש שמלווה בהתייחסות שלילית, גורם פעולה מסוימת גם כן, יוצר מתח שלילי ומוטיבציה לפעול. האם הטכניקה או הקרב נעשים מתוך כעס ושינאה או חיבה? מתי ואיך מבדילים? הרי הפעולה אותה פעולה ורק המניע שונה. דוגמת קיצון של אבחנה זו היא המשפט המפורסם ביהדות: "חוסך שיבטו, שונא בנו".

אנסה לתת דוגמה, כיצד עבדתי עם ההתבוננות שאותו רגש יכול להשפיע בדרכים שונות על הפעולה: בעולם התרגול והלחימה, כשאני כועס על ביצוע שלי, אותו הרגש יוביל אותי פעם לוויתור או לחוסר דיוק בביצוע, ולעומת זאת רגש של כעס יכול להוביל אותי לביצוע התרגיל פעמים רבות, אפילו לביצוע מדוייק וחזק שלו. זו דוגמה נוכחת בשבילי: אותו סוג רגש יגרום לפעילות שלילית או לפעילות חיובית שתקדם אותי.

יום חורפי גורם לאנשים מסוימים להיות שרויים בעצבות ולהישאר בבית, ולאחרים זהו יום של שימחה, ריצה בשלוליות וריקוד בגשם. אותו מצב אובייקטיבי גורם לרגשות מנוגדים אצל אנשים שונים. השימוש במצב אובייקטיבי חיצוני מתאר פרט נוסף במשוב בין פעולה גופנית, פיזית, לרגשות: אם יש משהו חיצוני שלא תלוי בי, ואני מבין זאת, אני יכול, באמצעות פעולה גופנית, לשבור את הקישור בין המצב לרגש מסויים, אני יכול "להדביק" רגש אחר לאותו מצב ובכך לשנות את הביטוי הפנימי לאותו מצב אובייקטיבי חיצוני.

ככל שהעמקתי, הבחנתי ביותר דברים. הבחינה האישית לפני ותוך כדי האימון והרנדורי הפכה מעניינת אבל קשה. בנוסף לביצוע ותרגול הטכניקות הייתי עסוק בנסיון בהתבוננות ובמאמץ פעיל לשינוי. כמה דוגמאות לעבודה נוספת עם רגשות שאינה גופנית, עבודה מחשבתית - התחלתי לשיר ברנדורי (במחשבותי בלבד) לשינוי ה"פוקוס" בבן הזוג, סיפרתי בדיחות לעצמי בזמן החימום - כאמצעי להעלות מצב רוח, ביטלתי כעסים על בני זוג חדשים שניסו "לבחון" אותי ברנדורי באמצעות תנועה רגועה יותר. הבחנתי כי כאשר אני בוחן וממפה את הרגשות קל לי לעבוד פיזית בצורה שאני רוצה. ההבחנה ברגשות באימון איפשרה לי לקחת את המסקנות גם לחיי היום יום עם המשפחה, העבודה והחברים.

המסקנה הראשונה שלי היתה שתרגום סובייקטיבי של רגש לפעולה הוא זה שמשפיע עליה. בעקבותיה באה המסקנה השניה: אם אני משנה את תבנית הפעולה הגופנית שהוצמדה לרגש כלשהו אני יכול לבטא את אותו הרגש בכמה צורות פעולה. לאחר צבירת ניסיון מסוים בצורה זו של אימון התחלתי להבחין בשינוי שנוצר: גם בצורת האימון שלי וגם מחוץ לאימון, ההליכה, היציבה, הערנות וגם הביקורת העצמית השתנו גם בחיים וכמובן באימון. לאחר לא מעט שנים של אימון הגוף בצורה קבועה הרחבתי את הראיה של מה שנקרא אימון.

כנראה ששאלות אלו על הקשר בין רגשות לדברים שהגוף עושה נבחנו ונלמדו כבר בעבר, אבל בשבילי הדרך התחילה ממש מההתחלה. אני יודע כי מה שחוויתי ובחנתי הוא רק קצה הקרחון. ההתנסות הזו פותחת את אפשרויות העולם שבו אני חי. למצב גופני של פעולה קיימת סיבה שנובעת מרגש. גם למצבים של לא-פעולה יש סיבות רגשיות דומות ומשוב בין הפעולה הגופנית לרגשות המניעים.

תם ולא נשלם.

מעוף הכלולות של הקמפונוטוס

מאת יוסי שריף

מישהו לא עובד אמר לי פעם: "טוב, זה לא חוכמה, אומנות לחימה זה החיים שלך, לא?" מוזר, כבר הרבה מאוד שנים אני קם בבוקר ומתאמן, הולך לקבוצות ומתאמן, רוב הזמן אני לא מרגיש שאומנות לחימה היא החיים שלי.

רואה החשבון הטוב שלי, יש לו מאחורי גבו תמיד כרכים ענקיים, כתוב על גבם "מיסוי בתנאי אינפלציה", האם החיים שלו הם מאזנים אקטואריים? אולי, אני מקווה שלא. האם החיים של נגרים אחוזים בסיבי העץ? היה לי חבר, נגר אומן, כשהוא דיבר על המורה שלו – הנגר של מלך מרוקו – שמעתי בקולו שהחיים של קבוצת הנגרים הזו הם עץ.

בשכונה יש קבוצת ילדים שמשחקת, קבוצה נהדרת, מאמן נפלא. אני הולך לראות אותם משחקים, בגללם אני אוהב כדורגל. כשהם מתחילים משחק זה פתאום חו"ל, זו ברצלונה מול מנצ'סטר. כל מסירה נחשבת, כולם רצים כל הזמן.

יש שם כמה כוכבים. אחד מהם חלוץ אגדי של ממש, רק בן שבע. כשהוא נוגע בכדור אפילו המאמן מתפעל. הוא קם ממיטתו ושם כדור רגל ליד הכיסא עליו בארוחת הבוקר. אבל פעם אחת, כשאימא שלו לא באה לקחת אותו בזמן, הוא בכה מאוד, שכח שלפני רגע כולם קפצו עליו אחרי שער. החיים שלו היו באותו רגע משהו אחר, לא כדורגל.

אתמול התקשר אלי אודי והזכיר לי שבגלל החמסין, ממש עכשיו, לפני פסח, יש לנו סיכוי לראות מחזה של פעם בשנה. הוא הזכיר לי התכנסות שעשינו פעם, במדבר. הלכנו כמה ימים עם תיקי גב כבדים רק כדי להוריד אותם בסוף, ללכת מכות ואחר כך לחזור ברגל. היה חמסין ואותו אודי, אחד מוותיקי אקבן, הראה לי נמלה ענקית. "קמפונוטוס, היום זה מעוף הכלולות שלה" הוא אמר והוסיף: "חיילות שומרות באזור פתח הקן עם מלתעות פתוחות, פועלות מדרבנות את הנסיכות והנסיכים לצאת החוצה. ואחר כך הם מטפסים לגובה על עץ או שיח ומתעופפים. חלקם מתים, חלקם עפים למרחקים, מזדווגים באוויר. מלכות שמצליחות חיות יותר מעשרים שנה."

"היום זו הפעם היחידה בשנה שזה קורה" אמר לי אודי אז במדבר, וגם אתמול.

וזכרתי, עמדתי אז בהתכנסות עם נבות, היו שמיים מעוננים של סוף חמסין, אחר כך ירד גשם, גשם במדבר. עמדנו בערוץ והסתכלנו על אודי מסתכל על הנמלים. על ההר מאחורינו טיפסו ליאור וגיא כדי לשלוף על הפסגה.

באותו רגע החיים שלנו היו מעוף הכלולות של הקמפונוטוס.

זה שלא עובד אמר וצדק, זו לא חוכמה.

מיקוד הקשב

מאת יוסי שריף

הלכתי לבד, עולה מאיזור הערבה לכיוון מערב. יום שני של הליכה, בתרמיל כ-40 קילו. בעליה מאחד הערוצים השביל טיפס על הצד הדרומי של הוואדי. ואני צועד לאט לאט. עם משקל כבד זה לא בקלות. כשהגעתי לסוף העליה ראיתי דבר שאני פוחד ממנו. כדי להמשיך הייתי צריך ללכת על שביל עיזים, שביל גרוע במיוחד, נוטה עם המדרון, חצץ, חוצה צדדים תלולים של כיפות. המדרון שעליו השביל נשק למצוק עם נפילה חדה לתהום של כמה עשרות מטרים. רחוק מצידו השני של הנחל השקיפו עלי צוקים דומים. הייתי כבר גבוה מעל הערוץ. הורדתי את התרמיל והתיישבתי, חשבתי על האפשרויות. אני מקצר, בסוף החלטתי להמשיך, כבר היה מאוחר ולא הייתה לי קליטה בסלולארי. כדי להתמודד עם הסיטואציה השתמשתי בטריק ישן שלי. הלכתי זקוף, אם נשענים הרחק מהתהום הרגליים מחליקות החוצה, אז צריך ללכת ישר, הראיתי באצבע לצד המדרון כדי לשים שם חלק מהקשב ושמתי לב לצעדים שלי. לא גובה, לא שביל עיזים, לא מדבר. מניח רגל, צועד, מרגיש את הקרקע, מניח רגל, צועד, מרגיש. אדם שמורגל, שהולך הרבה על שבילים גבוהים, היה חושב על דברים נוספים, אולי מחטט באף, עוצר להתמתח, מסתכל בעניין מסביב. עז הייתה מקפצת לשפת המצוק לאכול משהו. ואילו אני הייתי חייב לשים לב לדברים שעוזרים, ששומרים לי על הדרך.החיבור לאומנות לחימה נראה רופף אם לא מכירים את השנים שבהם קשרנו את האימון באקבן להליכה ושהיה בשטח.

בקורס מאמנים בכירים לאומנויות לחימה בוינגייט טיפסנו במדרגות לדוג'ו מאובק בנתניה. שם עמד מדריך גוג'ו ריו קראטה, מר יהודה פנטנוביץ', והדגים כיצד אדם בן 70 מתלהב כמו ילד ממה שהוא עושה. אחרי שיעור בעבודת משקולות מסורתית שאל מאמן אחד מדוע אין אצלו מכונת משקאות אוטומטית, בפינת המכון. "חבל על ההפסד הכספי" הוא אמר. פנטנוביץ' הסתכל עליו במבט כזה. אותו מדריך לא מאמן עכשיו, הוא מנהל איזה משהו יותר כספי.

ט. תלמיד מוכשר ביותר, סיפר לי על מדריך שלמד אצלי, אומן לחימה נפלא, שאינו מסוגל לקדם את עצמו. "תראה", אמר, "הוא צריך לשלם קצת לבונה אתרים, לכתוב ולגלות נוכחות קבועה בפורומים ובבלוגים. לא יזיק אם הוא ינצל את הקשרים שלו ויצלמו אותו בארועים חברתיים בטיים אאוט". "בזבוז", אמר לי ט. "חבל עלהבזבוז".

ט. אדם טוב, חכם מאוד, אבל אחד שעל השביל הזה, תרגול אומנות לחימה לאורך שנים, הוא רק התחיל ללכת. אני מבין את המדריך שרק מתאמן, מבין את פנטנוביץ', מבין מהשביל, ממאה ועשרים מטר לקרקעית הערוץ. קשה להיות נגן וגם אמרגן.

יש באקבן חבורה מרשימה של בוגרים בעלי רקורד שעל מיעוטו אפשר לכתוב בפרוט. פעם לא הבנתי את השקט שבו מתנהלים הבוגרים, אבל אי אפשר שלא לשים לב לרצינות, למיקוד של כל אחד מהאנשים שלמדו איתי - כולם מתאמנים, מתאמנים בריכוז, צעד אחר צעד. יתכן שעוד זמן, עם ההרגל, השביל יראה אחרת, יפתחו עוד אפשרויות. לא חייבים לשים מכונת משקאות, אבל אפשר יהיה להתמתח, אולי לשים רוג'ום לשביל טוב יותר.

• כמה תוספות: 1. יש כאלו שההליכה מספיקה להם, הם לא מכינים, רק הולכים על שבילים של אחרים - גם זה בסדר.

2. ועוד, אל תלכו לבד במדבר, אפשר למות ככה בקלות, אני הולך אחרי נסיון רב והיה לי מורה טוב מאוד, ד. אל תלכו לבד, אל תהיו אמיצים - תשיגו לכם מורה לשטח.

מה מסמל הכרוב?

מאת יוסי שריף

איכר היה צריך לחצות נהר. היו לו כיבשה, שק של כרוב וזאב. על גדת הנהר היתה סירה קטנה, מספיקה בקושי לשתי נפשות.

מה יעשה האיכר? אם ישאיר את הכיבשה עם הכרוב או את הזאב עם הכיבשה יאכל כל אחד לפי טבעו את מה שטבעו ציווה לו לאכול. בבית ספר בו לימדתי, לפני שנים, נפלטה לי פעם שטות. התלמידים שלי למדו באותו יום את הפיתגם "לא בכוח, כי אם במוח",  המורה שלימדה אותו ביקרה במפורש את שיעורי ההגנה העצמית שלימדתי. זה הרגיז אותי, אז התבדחתי: "אם לא בכוח אז באלימות". שטות. הייתי צעיר. לא ידעתי שזאב זה מועיל אבל לא צריך לתת לו לדבר בלי רשות.

כשהמורה שמעה את החוכמה הקטנה מאוד למחרת היא הקימה מהומה שכמעט גרמה להפסקת העבודה שלי באותו בית ספר. לא עברו שבועיים והזרמים הסיעו את הסירה לרגליה של אותה מורה. אחד התלמידים הצעירים שלה, בכיתה ב' צעק והפריע, כשהיא ניגשה אליו הוא הזיז שולחן, השולחן נפל, נפל בדיוק על אצבעות הרגליים של המורה. כשהיא חזרה לעצמה זה היה אחרי שהיא תפסה את התלמיד בחולצה, הרימה אותו והדביקה אותו לקיר כשרגליו באויר. על הקיר היו גם כמה ראשי מסמרים בולטים והשריטות והקרעים בחולצה הזכירו לכל המשתתפים שמילים ומעשים מתחברים בעבודה של שנים ולא בהכרזות.

במקום להתחכם לפני התקרית הייתי יכול לומר שהליכה ללא זאב, סתם ככה בדרכים, זה מסוכן, ואם לא יודעים שיש לך זאב שהולך איתך שנים זו גם הפתעה רצינית, לכיפה אדומה, לסבתא, לתלמיד, לכל אחד.

בסופו של דף לא כתבתי כאן על הכוחות שמסמלים זאבים וכבשים בתוכי, לא כתבתי כי איני בטוח שאני יודע.

אני יודע שכולם צריכים להגיע, מורה שלמדתי אצלו סיפר לי את החידה הזו על תיבת נוח הממוזערת. להיות נוח, גם צדיק ותמים, זה לא העניין, כולם צריכים לעבור את המים. בשביל זה צריך מזל, לא תמיד מחכות סירות, תוכניות לתיבה וכולי. נוסף על מזל, חייב להיות איכר שיודע מה לעשות.

נכון יותר לומר - אחד שיודע לעשות.

אתה אלוף הארץ? - קואן 10, מתוך "קואנים של כמעט תלמידים"

מאת: יוסי שריף

"הלו?"

"שלום מדבר יוסי".

"תגיד, אתה מלמד הגנה עצמית? לחימה?"

"בערך, אני מלמד אומנות לחימה שיש בה גם הגנה עצמית".

"איזה לחימה זה?"

"אני מלמד בודו נינג'יטסו".

"וואלה?"

"וואלה"

"תגיד, אתה מכיר את יעוז פלגובסקי?"

"לא, מי זה?" אני מתעניין.

"אלוף הארץ!"

"במה הוא אלוף?" אני חוקר בנימוס.

"הוא אלוף הארץ".

בשלב הזה נמאס לי קצת, אבל הקואן נראה לי קרוב. אז שאלתי: "איך אני יכול לעזור לך?"

"יש לך חגורה שחורה?"

"יש לי דאן 5".

"לפלגובסקי יש חגורה שחורה בג'וג'יטסו, בקארטה, באגרוף וקונגפו"

"אז למה אתה לא לומד לומד אצלו?"

"הוא בכלא בתאילנד"

"אה"

"תגיד, אתה אלוף הארץ?"

"לא"

"טוב ביי. אני יחזור אליך".

"לא"

יש לכם שיקויים? - קואן 9, מתוך "קואנים של כמעט תלמידים"

מאת: יוסי שריף

"שלום אתה מלמד נינג'ה?"

"שלום, מי זה?"

"שלום"

"שלום שלום"

"תגיד אתם מלמדים נינג'ה, איך להיות נינג'ה?"

זה הולך להיות עדין, חשבתי. "לא בדיוק, אנחנו לוקחים את הטכניקות העתיקות של השיטה שלנו מבצעים אותן במדויק ואחר כך בודקים אותן מול שיטות לחימה..."

"מה?"

"בודקים אותן במגוון של סיטואציות קרביות".

שתיקה, ואז: "תגיד, אתם עושים סלטות? לומדים סלטות באוויר?"

"כחלק ממערך אימונים אנחנו לומדים איך ליפול נכון במגוון הטלות, לפעמים זה סלטה" עניתי.

שתיקה. הרגשתי שהוא אוזר אומץ לשאול את הקואן.

"תגיד, יש לכם שיקויים? אתם לומדים שיקויים?"

"מה?"

"יש לכם הכנת רעלים? לקצה של השוריקן, יש שיקויים?"

עכשיו הבנתי: "לא, אבל אחד הוותיקים מברמן בפאב קרוב".

שתיקה.

"אתה לא מלמד שיקויים?"

"לא" אני מתנצל.

"וזה נינג'ה? אתם לומדים נינג'יצו?"

"כן"

"אני רוצה ללמוד שיקויים".

שתיקה.

"טוב," אני אומר, "ביי".

"תודה"

"על לא דבר".