קשיות אופי – Grit

כל כך הרבה תלמידים עברו בשלושים פלוס השנים שאני מלמד בקבוצות. כל כך הרבה תלמידים, שאני מרגיש שהנתונים שאני מציג הם לא אנקדוטיים, יש להם כבר משמעות סטטיסטית.

קשיות אופי מנבאת הצלחה.

ההצלחה היא גם אישית. כל אחד מתחיל מנקודה שונה, מצויד בכמויות התחלתיות שונות של אומץ, שכל וכסף. נקודת התחלה שונה משפיעה על נקודת הסיום. מי שמגיע לקבוצות עם נתונים נמוכים, ימצא את עצמו אחרי שלושים שנה במקום טוב יותר ביחס לנקודת ההתחלה שלו עצמו.

מה יחידת המידה של קשיות אופי? שנים.

קשיות אופי נסמכת על התמדה של עשרות שנים, קשיות אופי היא עמידות בפני קשיים חיצוניים. קשיות אופי היא מיקוד מול הפרעות. מסכמים קשיות אופי לקראת סוף החיים. נקודה.

תלמיד שמתאמן עשר שנים נמצא בהתחלת הדרך. עשר שנים זה בערך כיתה י׳. תלמיד שמתאמן שלושים שנה מתחיל להתקרב.

האם האימונים חייבים להיות באקבן? כמובן שלא, אבל חייבת להיות מסגרת מקיפה, לא רק פרקטיקה אלא מסגרת חניכה שהחניך הוא חלק ממנה.

כשאני אני מסתכל בכרטסת התלמידים אני לא רואה חריגה משמעותית סטטיסטית. אימונים לאורך שנים מנבאים הצלחה אישית של תלמיד – הצלחה ביחס לנקודת ההתחלה שלו.

ואותם תלמידים שיש להם נקודת פתיחה טובה? כסף, איי קיו גבוה, אומץ מטורף, אותם תלמידים מצליחים ליצור הצלחה שיכולה להמדד אבסולוטית, לא רק יחסית. הצלחה בהשגים אקדמיים, בחיי משפחה מעולים, בכסף או אם כך סימן החניך – במפעל חיים שמשפר את איכות החיים של אנשים רבים אחרים.

קשיות אופי זאת אומרת דבר פשוט אבל קשה מאוד – אימון הוא לא אופציה.

סיכום סמינרים ביוון – דצמבר 2016

אולי אלו הפנים של הזקנים ברחוב היפוקראטוס באתונה, הסבתות שעולות לאט מהשוק עם סלי ירקות; אולי אלו חנויות הספרים, עשרות חנויות בנושאים שונים, ואף לא אחת עם מבצע ׳שלוש במאה׳; אולי אלו הריחות של הבישול הביתי בצהרים – קפטדקיה ופסטיציו.

לאתונה הפעם הגעתי עם חיזוק, גבי פרישלנדר. גבי הוא המורה הראשי של ניראדין, שודאן של דורון נבון ונידאן של אקבן שהגיע כדי לעזור לי לבחון לדרגה בכירה את וסיליס פנאגיוטו ואריס פיטאס.

גבי ואני חברים יותר מארבעים שנה. היום אנחנו קצת זקנים, אבל פעם שיחקנו מחבואים באותה שכונה, הלכנו מכות באותו בית ספר יסודי, שמענו מוזיקה באותן מסיבות תיכון, למדנו אצל אותו מורה נפלא בדוג׳ו הישן בקריית שאול. זה פשוט – יש לי את אותו שעון סייקו, אותן נעליים שאני תמיד מתקן, אותו ג׳ינס דהוי, אותם חברים, אותו אימון בוקר.

כוח רצון, אומץ ונחישות אפשר לפגוש בכל דוג׳ו. בסדנת דטאנט ביוון ראינו עוד תכונה – רוחניות. דווקא ביוון שאכלה אותה במפגש מול כוחות הכלכלה החיצוניים נפתח, אצל אנשים מסויימים, נתיב יפה לפנימיות.

אני אוהב את שילוב של עבודה ורוחניות, ואוהב עוד יותר את אנשי אקבן ביוון, בזכות הכנסת האורחים, העומק האינטלקטואלי ועל כך שלמרות שחסר כסף בחוץ יש להם הרבה זהב של אלכימאים בפנים.

לקראת השנה החדשה אני רוצה להמשיך לזכור גם דברים ישנים, לתת כבוד לתרבויות של אלפי שנים, לשפות עתיקות ולטכניקות של פעם.

לשנה החדשה שולח לכל החברים: תנשמו עמוק, תודה רבה.
deep bow

פורום תפוז – שנת 2004 | שרשור שאלות ותשובות ליוסי שריף

תיישושו חקלאי | אני מתחיל שרשור שאלות ליוסי שריף. הכי נוח לכתוב, כמו שהציע דוד כפרי, ויוסי יענה ביום רביעי בלילה במקובץ.
יוסי לא הסכים שאכתוב רזומה מפורט של עצמו “כי אם זה רלוונטי זה יתברר בשרשור” והסכים שנכתוב את הדברים הבאים: יוסי שריף, בן יותר מארבעים, מתאמן משנת 1976 אצל דורון נבון, אוצ’י דשי במשך יותר מארבע שנים, הפסיק להתאמן אצל דורון נבון כשזה הפסיק לאמן, באמצע שנות התשעים.
מאמן משנת 1985. הכשיר שבעים ושניים לוחמים לדרגת חגורה שחורה, כשהזמן הממוצע לקבלת דרגה זו הוא עשר שנים.עדיין מתאמן.

שאלה | SVS1

סילחו לי על בורותי, אבל אוצ’י דשי זו אומנות לחימה? כי הייתי בטוח שהוא מלמד נינג’יטסו
תשובה לSVS1 | יוסי שריף
אוצ’י דשי הוא תלמיד המשלב את המגורים בסביבת הדוג’ו עם היום יום שלו, מתאמן כמה פעמים ביום, משוחח עם המורה לעיתים קרובות ומבצע עבודות תחזוקה וניקיון בדוג’ו. אני ניקיתי שירותים, מקלחות, מחצלות ומזרון כל יום. פעם בשבוע רחצתי את המכונית של המדריך שלי וביצעתי עבודות גננות מסביב לדוג’ו. עשיתי את הגג הפנימי ובידוד הגג (עם גדי ליסק), יחד עם האחים גוברין חדר אישי של המדריך, קיר ומתלה לכלי נשק, יציקת רצפת בטון בשירותים…ושירותים וספונג’ה…
 

שאלות | גוטמן האפור

יוסי שלום
1. האם תקופת האוצ’י דשי שלך היתה ביפן או בישראל? אם בישראל – במה בדיוק זה מתאפיין, ועד כמה קשה להתנתק מחיי היום יום?
2. אני לא מומחה גדול להיסטוריה של הנינג’ה, אבל שמעתי קולות שטוענים ש”כוחניות סותרת את דרכי הנינג’ה המקוריות” – קרי “חשאיות”. אנסה להסביר: יצא לי להפגש פעם עם “נינג’ה” אמיתי – איש שטח במקומות שהשתיקה יפה להם. הוא הסביר (וגם הדגים בצורה מדהימה) איך כל הרעיון הוא לא לבוא “גאנג הו”, אלא להראות הכי מסכן, הכי אומלל, הכי לא מושך תשומת לב, להיות מסוגל לזנק מאפס להרג, ולחזור. אם נקבל את ההנחה (ההיסטורית?) שזה היה תפקיד הנינג’ות בגדול, האם אתה מאמין שאקב”ן ממשיכים את הרוח הנ”ל?
3. בעולם של best of breed, שבו אתה משתדל לקחת את הטוב ביותר ממה שמסביבך (בעיטות ממוי טאי, אגרוף מאגרוף מערבי, עבודת קרקע ברזילאית), איך מצליחים לשלב את הגישה הנ”ל עם “שיטה מסורתית” או יותר נכון – מה נשאר מהשיטה המסורתית?
4. דלוויני, או בלוויני?
רוב תודות, האפור
תשובות לגוטמן האפור | יוסי שריף
1. יוסי שלום, האם תקופת האוצ’י דשי שלך הייתה ביפן או בישראל? אם בישראל – במה בדיוק זה מתאפיין, ועד כמה קשה להתנתק מחיי היום יום?
תשובה: לא הייתי הרבה ביפן, למדתי בעיקר בארץ אצל דורון נבון. ביפן הייתי רק לכמה חודשים כשכבר הייתי בוגר. לא התאמנתי הרבה בנין ג’יטסו כי
מאותה תקופה ואילך לא התאים לי אופי האימונים אצל רוב המדריכים בנין ג’יטסו ביפן. התאמנתי הרבה אצל שיטות אחרות. אחר כך הייתי במקאו כמה חודשים ושם למדתי אצל מורה נפלא. אני מספר את הדברים האלו כי זה קרה ולא להסתייע במורים שעברתי דרכם כדי לקדם את היוקרה המקצועית שלי. המורה העיקרי שלי היה דורון ובגלל שהוא כזה אחלה בן אדם וגם לוחם מעולה יש לי בסיס סביר באומנויות לחימה.
פעם, בקורס מאמני אומנויות לחימה בכירים שעשיתי במכון ווינגייט, שאל גדי סקורניק, שהעביר שיעור, את כל המדריכים הבכירים היכן למדו. חלק מהם נתנו שמות של יפנים וחלק למדו במנזר וכו’ כששאל אותי אמרתי את האמת: למדתי בארץ אצל דורון נבון. ואז גדי ניגש אלי ונתן לי חצי חיבוק ואחר כך פנה למדריכים הוותיקים האחרים ועבר אחד אחד, לאחד הוא אמר שהמורה שלו הוא בוזגלו, השני היה תלמיד של מקס וכו’ הוא שאל אותם למה הם מסתירים את השם של המורה שלהם? לדעתי זה חוסר של כנות בסיסית. זה כמו לכתוב מאמר אקדמי ולומר שהיית תלמיד של איינשטיין כשבעצם למדת בקריית אתא.
האימון בארץ מתאפיין בכך שזו האמת של החיים שלנו. מי שנוסע תמיד חוזר ואם הוא לא חוזר הוא לא מחובר. אני גאה מאוד בכך שלמדתי אצל מורה ישראלי כל כך טוב ואני מלמד בארץ. אני מוקף במקומות שאני מכיר, בריח של האדמה שאני רץ עליה ובאנשים ששייכים גם כן לכאן. לאימון בחו”ל יש ערך אבל יש גם ערך לחיבור לכאן ועכשיו. הטבחים הטובים משתמשים בחומרים שגדלים במקום שלהם ולא קונים רק מצרכים פלצניים מחו”ל. כמובן שמפעם לפעם אי אפשר בלי פרמזן מחו”ל ויש דברים שאפשר להשיג רק בחו”ל, אבל התוכן העיקרי חייב להיות שייך למקום.
2. אני לא מומחה גדול להיסטוריה של הנינג’ה, אבל שמעתי קולות שטוענים ש”כוחניות סותרת את דרכי הנינג’ה המקוריות” – קרי “חשאיות”. אנסה להסביר: יצא לי להפגש פעם עם “נינג’ה” אמיתי – איש שטח במקומות שהשתיקה יפה להם. הוא הסביר (וגם הדגים בצורה מדהימה) איך כל הרעיון הוא לא לבוא “גאנג הו”, אלא להראות הכי מסכן, הכי אומלל, הכי לא מושך תשומת לב, להיות מסוגל לזנק מאפס להרג, ולחזור. אם נקבל את ההנחה (ההיסטורית?) שזה היה תפקיד הנינג’ות בגדול, האם אתה מאמין שאקב”ן ממשיכים את הרוח הנ”ל?
תשובה: אז זה הולך ככה: קודם כל איש אינו יודע מהן דרכי הנינג’ה המקוריות. אפילו דאג וטוני ממנהרת הזמן לא צילמו פרק על “דרכי הנינג’ה המקוריות” זה הכול השערות מלומדות יותר, או פחות. וגם אם סביר להניח שחלק מחיי הנינג’ה או הלוחם היפני העתיק היה חשאי והשליך על הטכניקה, אני מתעסק במציאות של אימונים. בשבילי מי שהולך ומדמיין כיצד הוא מתגבר על סיטואציות בחשאיות הוא לא פחות טוב ממי שהולך ומדמיין כיצד הוא מתגבר על סיטואציות בעזרת כוח, שניהם פנטזיונרים. חברך אינו פנטזיונר אלא שנראה שהוא אימץ פן אחד של לחימה.
אני מתעסק בלימוד ושימור של אומנות לחימה מלאה. מה שיש לי בתור הנחת עבודה אלו הקאטות שהשתמרו בכתב ושנים של לימוד אצל המורה שלי שחי לפני כן שנים ביפן. שני הדברים האלו הם אמיתיים. אני מסתכל על חלק מהקאטות ואני רואה כיצד הן מעבירות גישה של לחימה לא הוגנת ולפעמים מפתיעה וחשאית. מנגד, אני מסתכל על חלק אחר מהקאטות ואני רואה כיצד הן ישירות ותוקפניות ומצריכות כוח. שני האלמנטים האלו נוכחים בבית הספר בו למד המורה שלי ושאליו הייתי שייך.
אני מיישב את הסתירה בין שתי הגישות האלו בכך שאין סתירה. הרעיון הוא יעילות לחימתית ולא הסתרה או לחילופין כוחניות. יעילות לחימתית יכולה להיות מושגת בשתי הדרכים האלו גם יחד, הכול לפי הסיטואציה. אלו דרכים שונות לנצח.
בגלל זה כתבנו שהרציונל המייסד של הנינג’יטסו (ושיטות לחימה רבות עתיקות) הוא יעילות לחימתית. אנחנו מבינים את זה כי אנחנו עושים את הקאטות העתיקות, זה הלב שלהן.
3. בעולם של best of breed, שבו אתה משתדל לקחת את הטוב ביותר ממה שמסביבך (בעיטות ממוי טאי, אגרוף מאגרוף מערבי, עבודת קרקע ברזילאית), איך מצליחים לשלב את הגישה הנ”ל עם “שיטה מסורתית” או יותר נכון – מה נשאר מהשיטה המסורתית?
תשובה: שיטה מסורתית שעיקר עניינה הוא לשמר את עצמה במצב של קיפאון היא משהו מאוד מיוחד. אני לא רואה את הנינג’יטסו כמקום כזה. אומנות לחימה יכולה להיות כלי לכמה כיוונים: רוחניות, בריאות ועוד. באומנות הלחימה נינג’יטסו, כפי שאני למדתי אותה, הרציונל שעובר כחוט השני לאורך ולרוחב כל הקאטות הוא יעילות לחימתית, כל השאר הוא חשוב אבל נלווה. אם נלמד כיצד ראש השיטה הקודם, שמת בשנות השמונים, התייחס לעניין נראה שלא רק שהוא לא בחל בהוספת תנועות בודדות לגוף הידע העצום שלו אלא שהוא אסף שיטות שלמות. אין אפשרות לשמור על יעילות לחימתית כאשר אתה שומר רק על המסורת. אין אפשרות להיצמד רק למסורת בלי לאבד יעילות לחימתית. בהקצנה, נחש מה היה קורה לו צה”ל היה משתמש במרכבות ברזל כנעניות ובקשתות כדי לפתור סכסוכים בסביבה משתנה.
אין לי ביקורת על שיטות מסורתיות המשמרות את עצמן, אני אוהב גם את זה. מתוך הניסיון למצוא פתרונות קרביים מתוך אוצר תנועות מצומצם צומחות הבנות רבות. אבל עדיין, אם אוצר התנועות מצומצם מאוד ואם אסור לעשות דברים מסוימים בקרב אז קשה מאוד לשמר יעילות.
אנחנו אומרים: השיטה שלנו, בודו נינג’יטסו, היא אקלקטית, אנחנו לפעמים אוספים דברים אבל אף פעם לא זורקים את מה שהשתמר, עדיין מתאמנים על כלי נשק מסורתיים למרות שמזמן לא נצרכנו להגן על עצמנו מהתקפת נגינטה.
4. דלוויני, או בלוויני?
תשובה: בדרי מירושלים הזיז חוליה בגב, הפסקנו את הקרבות וליווינו אותו לבי”ח שערי צדק. בסוף היו שם די הרבה וותיקים מחכים עם ב. השכוב על מיטה בתור לרנטגן. ואז יורם אמר שיש לו איזה וויסקי חדש שהוא ואף אחד לא מכירים ושאולי ננסה. היה לילה קר באמצע החורף, שמנו כמה כוסות על הבטן של בדרי (תמיד יש כמה כוסות) ואחרי שמזג שתינו. אין מילים לתאר את התובנה של הרגע. זה כנראה היה שווה ערך להארה במנזר שאולין. אולי טוב יותר כי אפשר לקנות את ההארה הזו בדיוטי פרי בארבעים דולר לבקבוק. מאז השתפרו חיינו עוד יותר. וכמובן בֶּלווִינִי, ולא סתם אלא הדבל ווד שלהם. עם טיפה מים מינרלים ביום חורף קר.
 
 

שאלה ליוסי | lironmarko

עשית קרבות זירה ? , או שהניסיון שלך רק מקרבות בחיים?
תודה, לירון
תשובה לlironmarko | יוסי שריף
אף פעם לא התחריתי בתחרות, פעמים רבות הלכתי, ואני עדיין הולך למועדונים בארץ ובחו”ל כדי לעשות קרבות עם אנשים שאני לא מכיר. הרבה פעמים חטפתי ככה מכות רציניות וגם אם לא, הרבה פעמים פשוט הכניעו אותי. אחרי כל פעם כזו ההשתפרות שלי הגיעה מכך שאני מקפיד לבצע קרבות עם וותיקים לפחות פעמיים בשבוע, כדי לעבוד עם המסקנות, גם שם אני לפעמים מקבל מכות. יש תלמידים מעולים וגם צעירים וחזקים. הלכתי הרבה מכות בחיי ובצעירותי קיבלתי יותר משהחטפתי.בשנים האחרונות המצב השתפר כי אני לא הולך מכות, זה משעמם אותי וזה גם “תחביב” יקר מאוד, (חבר שלי שילם יותר מחמישים אלף ₪ למישהו “שנתקל לו באגרוף”). אבל לעבוד מול טכנאי טוב זה אף פעם לא משעמם, זה כיף. לכן אני ממשיך לתרגל. באיזה שהוא גיל אני אהיה חייב להפסיק כי הפציעות מצטברות והגוף לא נהיה יותר צעיר.
 
 

שאלות ליוסי שריף | brunoflexe

שלום רב ותודה שנענית לבקשה לענות על שאלות בפורום.
1. לפי הבנתי כיום אקבן אינה קשורה “מקצועית” לאף גוף או מורה של השיטה (ביפן, מן הסתם). האם, בהנחה שזה נכון, זה לא סותר את היות השיטה מסורתית ? האם זה אינו פוגע בשיטה ובמתאמנים משום שהבנות חדשות של “מאסטרים” אינם נכנסות ?
2. בשיטה של אקבן (שוב לפי הבנתי שמסתמכת אך ורק על קריאה שטחית של האתר שלכם) ישנו דגש רב על כושר. האם הדגש הזה אינו עלול לתעל את העבודה (קרבות) לכיוון כוחני יותר מאשר למצוא את הדרך הרכה לביצוע אותה הטכניקה ?
3. בהקשר לשאלה 2, האם יש הכרח לעבור בשלב הכוחני “החזק” של הגוף לפני שלומדים לעבוד בצורה רכה ?
4. תיישושו חקלאי הסביר במפורש שאחת המטרות של הארגון, או לפחות יום הקרבות שלכם, הוא לאסוף כסף לנתינה לאיל”ן. מדוע ישנו הקישור בין הנתינה, שהיא דבר מבורך בפני עצמו, לאמנות לחימה ? למה לא להשאיר את הדברים נפרדים ?
5. האם אפשר בהזדמות זו לבקש שתמשיכו את כתיבת העיתונים שלכם (או לפרסם אותם באינטרנט אם הם לא) ? …
6. מקצת ידע איזוטרי שהצלחתי לאסוף (ערוץ נשונל גיאוגרפיק ושיחות עם צבר ארם שאם הבנתי טוב סיפר שכשהגיע לחלק הזה בלימודים הבין שבעצם זה “תחליף יהדות”) האם בנינג’יטסו ישנו חלק “רוחני” ? קישור לטבע וכו ? האם חלק זה קיים אצלכם בשיטה ומה התרומה שלו למתאמנים ?
7. אחד המוטיבים החזקים שנושבים מאקבן וגם ממך זה האגו, או ליתר דיוק חוסר באגו. בעיתונים המאמרים שלך אף פעם לא ראשונים, צריך לחפש היטב באתר כדי להבין מי ראש השיטה ואפילו כאן מסרת מעט מאוד פרטים על עצמך … האם זה נושא שקשור לאומנות הלחימה ? האם לראייתך אגו נמוך חשוב ללוחם ? והאם לדעתך אומנות לחימה, או שיטה “טובה” צריכה לעזור ללוחם להתמודד עם האגו שלו ?
שוב תודה רבה על שנענית לפנייה לענות לשאלות, ברונו.
תשובה לbrunoflexe | יוסי שריף
1. לפי הבנתי כיום אקב”ן אינה קשורה “מקצועית” לאף גוף או מורה של השיטה (ביפן, מן הסתם). האם, בהנחה שזה נכון, זה לא סותר את היות השיטה מסורתית ? האם זה אינו פוגע בשיטה ובמתאמנים משום שהבנות חדשות של “מאסטרים” אינם נכנסות ?
תשובה: העמותה שלנו קשורה רק לאידיאלים של מקצועיות, אחריות, וחברות. אנחנו לא קשורים לארגון שמהותו אינה ברורה לנו. השיטה היא מסורתית בגלל הידע ולא בגלל השתייכות גנטית או לחילופין בגלל תשלום מיסים או התחנפות לדמויות נערצות. האם הרפואה הנלמדת בסטנפורד אינה קבילה משום שהמורים אינם קשורים לגאלן ואנדריאס וסליוס (רופא עתיק ואיש אנטומיה)?
זה הרי טיעון שטותי, מה שקובע את איכות הידע הוא שימור של הידע הקודם ובנייה של ידע חדש לפי אותם עקרונות. אנחנו משמרים במדויק את הקאטות העתיקות ויותר מכך את צורת האימונים כפי שהם היו לפני שנים כשהתחלתי ללמוד אצל דורון נבון.
כשהמורה שלי הפסיק ללמד היו לי הרבה שנים שהייתי בקשר עם יפן. המחיר שהעיסוק הזה גבה ממני היה רב. הרגשתי לא נוח. גם ליצירה של ארגון חדש היה מחיר, הייתי חייב להפסיק לחלום על הזמן שבו, אולי, המורה שלי יחזור לאמן. קשה לוותר על חלומות כאלו.
לאחר שהמורה שלי הפסיק ללמד המשכתי במשך שנים להיות שייך לארגון היפני. ההתנתקות הייתה הדרגתית לאורך שנים ומלווה בהרבה התלבטויות עצומות שבכולן שיתפתי והתייעצתי עם רוב הוותיקים. כמובן שבאמצע הוציאו אותי מהארגון הישראלי, זה עזר כי זה שם אותי עם הגב לקיר. בסוף המסלול הזה מצאנו את עצמנו עצמאיים.
תלמיד שלי לא ישלם 150$ על תעודה מיפן כשהמורה הבכיר או באי כוחו אפילו לא טורחים לבחון ונותנים את אותה דרגה לאיזה ליצן שלמד שנתיים. אצלנו הסטנדרט אחיד ושואף להיות מקצועי.
2. בשיטה של אקבן (שוב לפי הבנתי שמסתמכת אך ורק על קריאה שטחית של האתר שלכם) ישנו דגש רב על כושר. האם הדגש הזה אינו עלול לתעל את העבודה (קרבות) לכיוון כוחני יותר מאשר למצוא את הדרך הרכה לביצוע אותה הטכניקה ?
תשובה: הדגש על הכושר לא נולד בהתחלה, הוא פועל יוצא של שיטת התחקור הנהוגה אצלנו ומבנה חשוב הנקרא “פירמידה מתודית” http://www.akban.org/pyramid/. אני למדתי אצל דורון בתקופה בה השתנה הדגש ביפן ועבר ללימוד טכניקה רכה (1982 בערך) הלכתי עם זה, עשיתי קורס מורי פלדנקרייז (רק שנתיים ראשונות) ותרגלתי ולימדתי ברכות באופן שלא היה מבייש אנשי טאי צ’י.
עם השנים הנטייה הטבעית שלי להמשיך ולעשות קרבות באימונים התנגשה, בהרבה רמות, בשיטת העבודה הרכה בשיעורים. לאט התברר שאם נמשיך לעשות קרבות, ולא נהיה בכושר, ניפצע הרבה יותר. מכאן עבר זמן וגיבשנו את הדרישות המינימאליות שיאפשרו לנו לבצע קרבות הרבה שנים בביטחון יחסי. הכושר הגבוה הוא בעיקר אילוץ הנובע מהפירמידה מתודית.
במשך הרבה שנים יצא שאתה צודק והרבה סיטואציות נפתרו בשימוש בכוח ולא בטכניקה. אבל יש שינוי, עם הזמן, בגלל שכולם חזקים, אנחנו חייבים למצוא פתרונות יותר ויותר טכניים שנשענים פחות על כוח. זהו תהליך. אנחנו לא שוכחים, אנחנו גם מתבגרים, יש ריכוז גדול של וותיקים שממשיכים להתאמן אצלנו (אולי בגלל סרגל המאמצים המוקפד http://www.akban.org/hebrew/fitness/). עם השנים אין לאף אחד אשליה, אנחנו נהיה חייבים למצוא יותר ויותר דרכים שאינן מחייבות כוח. אבל בינתיים אין לי כוונה להתחיל להתנהג ולזוז כמו בן שמונים, בבוא הזמן יהיה לזה מקום.
שיהיה ברור, יש אצלנו הרבה טכנאים סבירים כבר עכשיו, אבל יש לאיפה להתקדם.
3. בהקשר לשאלה 2, האם יש הכרח לעבור בשלב הכוחני “החזק” של הגוף לפני שלומדים לעבוד בצורה רכה ?
תשובה: לא, אין הכרח, אבל זה די טבעי בשביל חלק מהאנשים הצעירים. בהתחלה כשרוצים יעילות אז יש נטייה להדגיש את תוצאות הביצוע ולא את דרך הביצוע.
4. תיישושו חקלאי הסביר במפורש שאחת המטרות של הארגון, או לפחות יום הקרבות שלכם, הוא לאסוף כסף לנתינה לאיל”ן. מדוע ישנו הקישור בין הנתינה, שהיא דבר מבורך בפני עצמו, לאמנות לחימה ? למה לא להשאיר את הדברים נפרדים ?
תשובה: אני משתדל לתרום גם בעצמי, ללא קשר עם אירוע לחימה. זה מזל גדול להיות מסוגל להתאמן ולחיות כרגיל ולתת ולהיות בקשר עם כאלו שאין להם מזל זה נותן הרבה פרספקטיבה וגם קצת הרגשה טובה.
לא חייבים לקשר בין נתינה לאומנות לחימה אלא שצריך לזכור שקהילת אומני הלחימה היא קטנה מאוד וכל דרך לקשור אותה עם החברה המקיפה אותנו היא מבורכת. אנחנו מאמנים שנים רבות, בהתנדבות, קבוצות של אוטיסטים וילדים בעלי פיגור. למה אימנו אותם באומנות לחימה? כי זה מה שאנחנו עושים. כל כך הרבה אנשים חיצוניים מקשרים אומנות לחימה עם קרשים שבורים בטלוויזיה ואלימות, שתמיד טוב לשבור את המעגל הזה. לא הכול זה “מי יותר חזק”.את הרעיון קיבלתי במקאו שם יש כל שנה מרוץ סירות דרקון בין מועדוני הקונג פו השונים כשכל ההכנסות נתרמות לנצרכים בקהילה. אחלה רעיון.
5. האם אפשר בהזדמנות זו לבקש שתמשיכו את כתיבת העיתונים שלכם (או לפרסם אותם באינטרנט אם הם לא) ? …
תשובה: עובדים על העלאת העיתונים לאינטרנט. אנחנו מפוזרים על פני כל כך הרבה חזיתות ורובנו מחזיקים בעבודות או לומדים שנשארת מעט מדי אנרגיה לפרויקטים. עד עכשיו לא סיימנו לתרגם את ספר הבחינות לאנגלית למשל. אבל יוצא בקרוב.
6. מקצת ידע איזוטרי שהצלחתי לאסוף (ערוץ נשונל גיאוגרפיק ושיחות עם צבר ארם שאם הבנתי טוב סיפר שכשהגיע לחלק הזה בלימודים הבין שבעצם זה “תחליף יהדות”) האם בנינג’יטסו ישנו חלק “רוחני” ? קישור לטבע וכו ? האם חלק זה קיים אצלכם בשיטה ומה התרומה שלו למתאמנים ?
תשובה: יש בוודאי חלק רוחני. על הקיר, בדוג’ו בו למדתי, היו עקרונות השיפור הרוחני של הנין ג’יטסו. דורון העתיק אותם ממחברת של הצומי סנסאיי.
והם- סיישין טקי קיו יו – חינוך רוחני של לוחם בשיטתנו.
הכרת עצמו. הכרת הטבע. היעוד. הרמוניה. הלב. העין. האהבה. (מעניין שלאחר שפירסמנו אותם באתר, כחלק מהרצאה שנועדה להסביר את הקוד האתי שלנו, הסתבר שלא הרבה אנשים בנינג’יטסו העולמי הכירו את שבעת העקרונות הר”מ.)
כמו הרבה דברים נחמדים ומעורפלים אפשר להתאים את הכתוב למעלה להרבה דברים. אני לא ממש יודע למה התכוון הכותב בחלק מהעקרונות הר”מ. אולי צבר יודע, הוא היה זמן רב ביפן.
7. אחד המוטיבים החזקים שנושבים מאקב”ן וגם ממך זה האגו, או ליתר דיוק חוסר באגו. בעיתונים המאמרים שלך אף פעם לא ראשונים, צריך לחפש היטב באתר כדי להבין מי ראש השיטה ואפילו כאן מסרת מעט מאוד פרטים על עצמך … האם זה נושא שקשור לאומנות הלחימה ? האם לראייתך אגו נמוך חשוב ללוחם ? והאם לדעתך אומנות לחימה, או שיטה “טובה” צריכה לעזור ללוחם להתמודד עם האגו שלו ?
תשובה: אני לא משתמש יותר מדי בביטוי “אגו” הוא לא מדויק. לכל מיני דיסציפלינות יש פרוש אחר בשבילו. אם מסתכלים על הרצון להיות מפורסם וחשוב הרי שהוא קיים אצל הרבה אנשים, בטח שהוא קיים אצלי. אבל יש לי דברים חשובים יותר בחיים. אז בסוף זה מסתכם במה יותר חשוב. לי חשוב יותר שזה יהיה ארגון למידה של ידע ותקשורת בין אנשים.
 

יוסי, האם אתה עצמך מתאמן אצל מורה ? וגם, מה עמדתך בנושא אימון בנות בשיטה ? | 600RR

שאלה טובה | !!lironmarko
תשובה ל600RR |יוסי ש ר י ף
תשובה: אין לי מורה כבר יותר מעשר שנים. המורה שלי, דורון נבון, הפסיק מסיבות שונות לאמן. התאמנתי אצלו יותר מחמש עשרה שנים. חסר לי האימון אצל מורה אבל יותר מכך חסרה לי ההרגשה שיש מישהו שאחראי על התקדמותי המקצועית. חסר לי גם הבן אדם, אני מתגעגע לדורון.
אני כמובן לומד כל הזמן אצל מורים רבים, פשוט מפני שהם טובים יותר ממני ויש לי מה ללמוד מהם. אבל אין את הקשר החשוב הזה שיש לאורך זמן בין מורה לתלמיד באומנויות לחימה. עם השנים למדתי יותר משנה טאי צ’י אצל ניר מלכי, מואי טאי אצל שוקי רון ולו קה פה פט וטאי פה קון אצל סיפו אלם ממקאו וסיפו ניר אדין. הייתי נוכח במספר שיעורים הנע מאחד ועד לכמה עשרות אצל דניס הנובר, איתי גיל, מיקי נוימן, בוריס מכפפות הזהב (שכבר שנים לא מאמן) ועוד הרבה אחרים שאצלהם פשוט נכחתי במספר שיעורים קטן.
עוד תשובה בנושא נשים בא”ל, מה עמדתך בנושא אימון בנות בשיטה ?
תשובה: כל כך קשה להתאמן הרבה שנים בקבוצה ועוד יותר קשה לעשות זאת כאישה. יש איזה אתוס שאומר שזה בסדר להיות בן ולוחם אבל האתוס המקביל לנשים הוא חדש מאוד. סרטים כמו ”הנסיכה הלוחמת זינה“ ו“תלמה ולואיז“ מראים שלאט משתנה המעמד והאפשרות של נשים להיות במקומות של כוח. אני מאוד מעריך כל אישה שמצליחה להתגבר על הזרם התרבותי ולהתאמן שנים באומנות לחימה. אני ממש מלא כבוד לאלו שמתאמנות בקבוצות, זה כל כך קשה שזה לפעמים לא יאומן שיש כמה וותיקות שמתאמנות שנים.
 

מה ההבדל הרעיוני בין בודו טאיג’יטסו ל- בודו נין ג’יטסו? | דו קרב

תשובה לדו קרב | יוסי שריף
אני באמת לא יודע מה הרעיון שעומד מאחורי בודו טאי ג’יטסו, אני רק יודע שהאופן בו מלמדים בודו טאי ג’יטסו השתנה והוא אינו דומה לאופן בו אימנו לפני חמש עשרה שנים. אני חושב שהצומי כבר זקן ואמן לחימה משכמו ומעלה, פשוט מאסטר. בתור שכזה יש לו לגיטימציה לפרש את הטכניקות כראות עיניו וזה מה שהוא עושה. אני לא יודע מה זה אומר “אומנות של שלום” זה יכול להיות הרבה דברים. אני מאוד מכבד את הדרך הזו של הארגון היפני ואפילו תרגלתי ואימנתי כך מספר שנים.
בשבילי הפרספקטיבה שלנו, היא ארגון קטן מאוד מצומצם, התכוונות ליעילות לחימתית, קשר לעקרונות ההתפתחות הרוחנית העתיקים, חיבור לשטח ולהוויה הישראלית, התרחקות מכסף כמניע, אימונים במשך שנים עם אותם אנשים, דרגות הניתנות לאחר שנים בבחינה מוקפדת…אלו הדברים שלנו. יתכן שחלק מהם או כולם הם חלק מהארגון היפני כיום, באמת איני יודע מה המצב היום.
בבוג’ין קאן העולמי וגם בארץ קיימת שונות גדולה בין מדריך למדריך. רוב המדריכים בארץ בבודו טאי ג’יטסו למדו איתי (יותר נכון לומר: למדתי איתם, חלקם וותיקים וטובים ממני) בתקופה הקרבית של האימונים ולמרות הכחשותיהם הם עדיין מושפעים לטובה מתקופה זו. יש מדריכים מעולים בעולם בבודו טאי ג’יטסו וגם בארץ יש מדריכים טובים וותיקים במיוחד. בבודו טאי ג’יטסו יש כיוונים שונים ורמות שונות של הבנה. אנחנו, בארגון שלנו, כל כך מעטים, יחסית, שקל לנו לתקשר ולקבוע סטנדרט אחיד.
לסיכום, איני יודע מה העקרונות המעשיים של בודו טאי ג’יטסו, שלנו בבודו נינג’יטסו מנוסחים בקוד האתי שלנו ובמודל שלפיו אנו מדריכים (מודל הנמצא באתר שלנו) “הפירמידה המתודית”.
 
 

מטרת דירוג החגורות ואימוני מתחילים | איתןגלזר

1. איזה חשיבות אתה מוצא בדירוג הרמות לפי חגורות (או כל צורה אחרת של דירוג הרמות) למה זה טוב? ואיזה מטרה ההירכיה או הדירוגים הללו משרתת? (היום כשידוע שמטרת צבעי החגורות נועדה להלהיב את המתאמנים מהמערב ואין לה באמת בסיס במקורות המזרח הרחוק).
2. מה עומד בבסיס הסירוב שלכם לפתוח אימונים למתחילים?
3. איזה יתרונות אתה מוצא באימון מספר כל כך גדול של מתאמנים ביחד כפי שזה קורה בתל אביב? האם זה לא יוצר,לדעתך, מצב בו אינך מסוגל לתת טיפול אישי עבור מתאמנים חדשים וגם ותיקים?
תשובות לאיתן גלזר|| יוסי שריף
1. איזה חשיבות אתה מוצא בדירוג הרמות לפי חגורות (או כל צורה אחרת של דירוג הרמות) למה זה טוב? ואיזה מטרה ההירכיה או הדירוגים הללו משרתת? (היום כשידוע שמטרת צבעי החגורות נועדה להלהיב את המתאמנים מהמערב ואין לה באמת בסיס במקורות המזרח הרחוק).
תשובה: יש חשיבות מסוימת בכך שהבחינה מהווה יעד ממשי להתקדמות. הבחינה עצמה וההתכוננות לה הם זמנים חשובים שתמיד זוכרים, זמנים שבהם המתאמן עומד ברשות עצמו בפעם הראשונה. בארגון שלנו זו דוגמה טובה מאוד לתקשורת ולמשקל הגדול שיש להחלטת הוותיקים. אני התנגדתי לבחינות בשיטה, אבל הוותיקים האחרים החליטו שצריך בחינות ולכן יש בחינות. למעלה נתתי את הסיבות של הוותיקים לקיום בחינות, לי יש סיבות רבות שלא לבחון אבל אני בוחן, מה לעשות?
2. מה עומד בבסיס הסירוב שלכם לפתוח אימונים למתחילים?
תשובה: אין ממש סירוב כזה, יש קבוצות של מתחילים. אני ראיתי שקבוצות שבהם יש ערוב של מתחילים ומתקדמים הן טובות יותר. אני התחלתי בקבוצה כזו וחלק מהמדריכים של ארגון בוג’ין קאן: זולר, מוטי נתיב, יעקב חזן וכו’ היו כבר בעלי דרגות ויכולת כשהתחלתי.
3. איזה יתרונות אתה מוצא באימון מספר כל כך גדול של מתאמנים ביחד כפי שזה קורה בתל אביב? האם זה לא יוצר,לדעתך, מצב בו אינך מסוגל לתת טיפול אישי עבור מתאמנים חדשים וגם ותיקים?
תשובה: היתרון העיקרי הוא האנרגיה. לקבוצה גדולה עם הרבה וותיקים בעלי התלהבות יש אנרגיה שעוזרת לי להמשיך להתאמן ולאמן. יש לי גם במקום אחר, קבוצה עם מעט אנשים ושם רוב הזמן אני מסתובב בחוסר מעש או מתאמן בעצמי (שזה כיף מסוג אחר). כמה כבר אפשר לתקן זוג שמתאמן על כל תרגיל? כמובן שאני יכול להרוס להם את כל השיעור בהערות בלתי פוסקות ונכונות… העיקר בשבילי זה לתת את התיקון וההערה המתאימים ולתת להתנסות לעשות את השינויים. בדרך כלל אני מרגיש שאין תרגיל שאיני עובר בין כל המתאמנים ומעיר כשצריך. יכול להיות שההרגשה שלי לא מבוססת אבל זה עובד ככה כבר די הרבה זמן.
 
 

שאלה לגבי תירגול תחת עומס | bizhar

יוסי שלום,
דובר פה לא מעט על תירגול בתנאים של תשישות גופנית (שעות רבות של תירגול תחת עומס פיזי ומנטלי).צויינו מספר סיבות לצורך בכך אבל אותי מעניינת גישה שהועלתה ע”י אחד מעמיתיך:שיפור היכולת לעבוד משוחרר, נכון ומדוייק יותר במצב של תשישות.
הגישה לא כ”כ מסתדרת עם מה שאני מכיר.האם תוכל להרחיב בנושא?
לגבי חשיבות הכושר, הסיבולת והכוח הגופני כבר נשאלת. אבל אולי אחדד קצת: מעבר להקניית יכולת משופרת בקרב זירה, האם יש לתכונות הנ”ל חשיבות בקרב רחוב (קצר מאוד בד”כ), לגישתכם?
תודה !
יזהר
תשובה לbizhar | יוסי שריף
לא ממש מעניינת אותי באימון “24” היכולת לעבוד משוחרר וכאלו דברים. בשבילי זו חוויה חזקה שנותנת (או לוקחת) לי כוח להרבה זמן. זה מאוד קשה, בעיקר מנטלית ולכן לאחר כמה שעות אין בשבילי טעם לדבר על לעבוד משוחרר, אני פשוט מנסה לעבוד סביר ומדויק כדי שלא יתפסו לי הרגליים.
לכושר גופני יש קשר די קטן לקרבות הרחוב שיצא לי לראות ולחוות. למרות שאם היה לי כושר יותר טוב בתור ילד הייתי רץ קצת יותר מהר וחוטף קצת פחות.
כמו שכתבתי למעלה, הכושר הוא נגזרת של הפירמידה המתודית כפי שאנחנו מבצעים אותה עכשיו.
תודה! עכשיו זה מסתדר לי| bizhar
 
•לצערי לא אוכל לענות יותר כרגע | יוסי שריף ; 25/10/04
היום היה היום האחרון בו אוכל להתפנות לעניין השבוע. אני משרשר לכל שאלה תגובה.
 
תודה רבה ליוסי שריף | בודוקאן 26/10/04
נהניתי לקרוא. דוקא אחרי שקראתי את תשובותיך, התגלה לי שיש לי מה לשאול אותך.על כן, אנא, הודע לנו אם תהיה בסביבה בקרוב.תודה.
תודה רבה – תשובות מעניינות מאוד | איקידו 26/10/04
בהצלחה בהמשך הדרך,מזאב ארליך (נפגשנו בהדגמה במוזיאון ישראל בירושלים – הדגמתי איקידו ואיאיידו). כל הכבוד.
תודה רבה ליוסי שריף | דוד כפרי26/10/04
ההשקעה הרבה בתשובות ניכרת.תודה!
 
Thanks for the input.Hope to see you again here with us again.I have a few questions but I was too late.Maybe next time…Shimon
ליוסי | m e n d e l s o n
למדתי אצל זולר לפני שנים אז אולי נפגשנו. בכל מצב אני קד לך קידה עמוקה. ותודה רבה והיה מעניין מאוד.
תודה ליוסי. וכמובן, מצפים להמשך | סלבו לוי26/10/04
מצטער על הסיום המוקדם | תיישושו חקלאי 26/10/04
אבל יש די הרבה לוגיסטיקה לקראת ה”24″ ולא חישבתי טוב את הזמן שהוותיקים צריכים להקדיש לעניין.למען האמת הייתי בטוח שלא יהיו יותר משאלה אחת או שתיים וכך גם הכנתי את יוסי. פעם הבאה.
בפעם הבאה כנראה שיהיו הרבה יותר |דוד כפרי 26/10/04
גם לי יש

מה בין נשימה לנשימה

נכתב על ידי דני הרשקוביץ בבלוג של דטאנט
מפגש 1
אי שם, לפני כמה שנים טובות, בשעת בוקר מוקדמת. הכוח השני מודיע לנו בקשר שהוא ממוקם. אני מרגיש איך אני נדרך, הגוף מגיב, הנשימה, המבט מתחדד. הפקודות אומרות להביא אותו חי. “תן גז”, אני משחרר לנהג מילואימניק, נהג בחסד עליון. הוא טס ועוצר. פורקים, ברקע שני צרורות. אוטומטית יורדים במקום. אני מוודא שגם הצעירים יורדים (תמיד בפעם הראשונה הם בשוק..). האדרנלין שוטף את כולי. מאזין… זה 9 מ”מ לא שלנו, אני חושב לעצמי, ומיד שומע 3 מטחים, 5.56 זה שלנו… סורק את השטח, זריז ומאובטח. יודע, תיכף יהיה כאן בלגן, מפחיד אבל מוכר – יש תרגולת שהגוף שלי עשה הרבה פעמים.

הוא נלחם כמו חיה נרדפת, נלחמנו חזרה. הוא נפצע אנושות, הבאנו אותו חי לבי”ח אבל הוא לא החזיק מעמד. החיילים חזרו בשלום, התרגול עבד, האימונים הוכיחו את עצמם, שוב.
באותו זמן לא חשבתי על זה יותר מדי. שבועיים אחרי הייתה עבודה נוספת. ושוב, הגוף מתורגל, יש תרגולת, היא עובדת. אני יודע, ״תרגל 1000 פעם, במציאות זה יהיה שונה אבל מוכר״. אני יודע.

עוברות שנים. לפני מספר שבועות, בעבודה אחרת לגמרי, במשרד, אני מוצא את עצמי בפגישת עבודה. בוקרו של אותו יום מתחיל נפלא, ערב קודם עם הילדים, בבוקר ריצה, בקיצור, מצב רוח מצוין.
ובפגישה, הפתעה. קולגה מאגף אחר מתחיל לעוות את המציאות ואפילו לשקר, הכל כדי לנכס פרויקט משותף אליו ולממש אינטרסים של האגף שלו. הדם עולה לי לראש, כולנו באירגון אחד, לא? לא חבל על הביזבוז? של הכסף, של הזמן ומה בדבר הסיכון הפוטנציאלי? השטויות האלו מתנגשות עם בטיחות מקום העבודה ויכולות לעלות בחיים.

אני מרגיש איך אני נדרך בישיבה, הגוף נע קדימה, הראש נוטה לפנים, המבט ננעל על בר הפלוגתה, העינים מתכווצות. אני מנסה לדבר בהיגיון, להיות ענייני, למרות שגופי משדר תוקפנות. זה לא עוזר לסיטואציה, רק לשליטה שלי. זה לא עוזר כי הוא ממשיך. בשלב מסוים אני מרגיש שאני לפני איבוד שליטה. אני מבין שכבר עברתי למחשבות אלימות של ממש.

אני תופס שלמרות, אולי בגלל, כל מה שעברתי בחיי, טמבל-שקרן מצליח להדליק אותי, כמו פעם. אני נזכר בתרגולת שאני מלמד: BRAKE ,BREATH, CHANGE, CONTROL. אני מתרכז בגילגול העט שלי, עוד נשימה, לאט מגיע שינוי גופני. אני נשען לאחור ופותח את הגוף, עוד נשימה, זה עובד.
לא רגוע – איך אפשר? זה ממשיך – אבל כבר לא באטרף. לא מנצח, אבל גם לא מפסיד. הכי חשוב, שולט, לא מתפרץ. מסוגל לשמוע ולהחליט. אני מחליט, משיג דחייה כדי להתארגן ולבוא מוכן יותר.
וכמה ימים אחר כך, בבוקר, רץ ריצת שטח עם הכלבה שלי. היא בקלות ואני קצת פחות, אבל נושם, BRAKE ,BREATH, CHANGE, למרות כל מה שעברתי בחיי, משהו כן משתנה אצלי. רוח קלה מצוינת.
wolf howl
CC BY-ND 2.0 image by https://www.flickr.com/photos/tambako/

טיפוס צוקים, לחימה וההשפעה המיטיבה של הזמן

אסי ואני ישבנו השבוע בגן עדן ושוחחנו על לחימה וצוקים. אסי מדריך את קבוצת אקבן לטיפוס, גלישה וחילוץ, אז בשביל אסי זו המציאות עכשיו, בשבילי זה חלק מהילדות. הייתי מטפס עם המועדון האלפיני הישראלי כשהגיע טרי טיילור, ישר מווילס הרחוקה, והעביר קורס טיפוס סלעים. היינו ארבעה בקורס שהיה בנחל עמוד. לא היה לי הרבה כסף וחסכתי, ישנתי בחוץ בנחל עמוד כמה ימים. בסוף הייתי שמח אבל עם ריח של עשן. באוטובוס התוצאה הייתה לשבת לבד רוב הנסיעה. לוקסוס.

במפגשים של המועדון האלפיני בנחל מערות, היו במקרה הטוב כמה עשרות מטפסים. אחרי כמה שנים הייתי יכול לטפס על קירות שדורגו אז כ HVS. איך הייתה שבת כזו? מוקדם בבוקר הייתי לוקח טרמפ עם אורן, מישהו שטיפס באלפים וקצת בהימליה ושומע אותו מספר, ביובש רב, סיפורי שלג וקרח שניכנסו בחלומות שלי.

כשמגיעים לקיר, מוצאים נתיב, פורשים ציוד, מאבטחים, מטפסים, מאבטחים, מטפסים. ככה, בסוף היתה יוצאת לי איזו שעה נטו של טיפוס אבל עם הרבה ריח של זעתר. אני אוהב זעתר.

אני חושב על הזמנים ההם ומחייך, אבל כשדיברתי עם אסי גרדתי קצת את הראש, שנינו בעצם. העניין הוא כזה. היום כל ילד שמטפס על קיר טיפוס, על פלסטיק, כל ילד, מגיע לרמה הטכנית שאליה הגעתי בכמה שנים תוך מספר שבועות. ילד בקיר טיפוס מתאמן נטו ביום אחד יותר ממה שאני טיפסתי בחודש. אני חושב שהדרגה שאליה הגעתי לא קיימת עכשיו מחמת זה שהיא נמוכה.

זה לא אני. לא רק אני. הגיבורים שלי, אלו שלמדתי את המסלולים שלהם, ריינהולד מסנר, איבון צ׳ואינרד, רויאל רובינס, טום פרוסט, ג׳ו בראון, בונאטי, קבעו הישגים מסמרי שיער. היה להם קשה בגלל רמת הציוד והאבטחה הנמוכים ובגלל שכל דבר היה פריצת דרך. העניין הוא כזה: סנוטפ קורנר, מסלול שהיה הישג נפלא של מטפס יחיד בדורו, ג׳ו בראון, הוא היום מסלול שעומדים בשבילו בתור השכם בבוקר יום א׳, עשרות מטפסים.

El Capitan

זו לא נוסטלגיה שלי לאקסקלוסיביות (טוב, אולי קצת) אלא עובדה מדהימה שעליה הסכמנו אסי ואני: הרמה עולה. הרבה יותר אנשים מטפסים, הרבה יותר אנשים מבצעים טכניקות טוב יותר. הרמה הטכנית משתפרת כל הזמן. זו תוצאה של הזמן הפנוי שיש לאדם בעולם המערבי, ושל חלוקת המידע, שני תהליכים שמשפיעים על כל סוגי הספורט ובאומנויות לחימה בפרט – תקשורת ומתודה טובות יותר.

כשעליתי על אחת הנקודות העיוורות של הנינג׳יטסו והתחלתי לתרגל האבקות וקרקע היו בארץ קומץ מדריכים שידעו משהו, אולי הידען שבהם היה איתי גיל שאיתו היה לי המזל להתאמן. אני לא ידעתי כלום בקרקע והשלמתי ידע מקלסר ענק ומעט סרטי וידאו שקניתי בקלטות. אחר כך הצלחנו להביא מומחים אמיתיים מברזיל והוותיקים דאז באקבן כבר המריאו למחוזות של מומחיות טכנית גבוהה בג׳יאו ג׳יטסו ברזילאי. היום (11.4.2014) יש בתל אביב כשלושים קבוצות העוסקות בנושא. בקבוצה טובה יכול נער להגיע לרמה שאליה הגעתי לאחר כשלוש שנים תוך מספר חודשים.

אינטגרציה של טכניקות לחימה שפעם היתה אקסקלוסיבית אצל אקבן ובבית מדרשו של דורון נבון, היא היום סטנדרטית ביותר ממאה וארבעים קבוצות בישראל של אומנות לחימה משולבת, מה ניקרא ממה (MMA).

הסיבות לבום הטכני הן רבות וטובות – קוד פתוח, זמן פנוי ומערכות תחרותיות המאפשרות תחקור יעילות ושיפור תהליכי. אין כאן שד, אולי ההיפך, אבל מה שזה לא יהיה כבר יצא מהבקבוק, יצא ולא יחזור. התלמידים שלי יבצעו טכנית טוב יותר ממני בגילם.

טיפוס הרים, אומנות לחימה, אתלטיקה, בכל התחומים בעצם, טכניקה שפעם הייתה נחלת יחידים היא היום נחלת רבים. רוג׳ר בניסטר רץ פחות מארבע דקות למייל, הישג שעד אז היה לא יאומן. כבר באותה שנה כבר עשו זאת עוד כמה. היום כמעט כל אצן עילית המסיים קולג׳ בארה״ב יכול לרוץ מייל בפחות מארבע דקות.

אבל.

״אבל״ בעברית היא מילה מדהימה. היא סותרת בעדינות ובנימוס את כל מה שלפניה או אחריה. אקדים ואומר שאיני מאלה שחושבים שפעם היה יותר טוב. ההיפך, פעם היה הרבה יותר גרוע מרוב הבחינות. מבחינה מוסרית, אתית, בריאותית וכמובן מבחינת טיפוס צוקים. אז זה משהו קטן, דק, קשה להבחנה, שאבד.

אני רוצה לשרטט קו דק מסביב למשהו הזה שנקנה בזמן, ובזמן בלבד. מבין תלמידי האהובים יש לי אחד, שמתאמן עכשיו, שההישגים הטכניים שלו, גבוהים בהרבה משלי. אבל יש משהו שהוא צריך, כי המחלה שלו גורמת לו להיות קצת סתום. הוא לא באמת חולה, חו”ח, הוא פשוט צעיר, צעירות זו מחלה שהזמן מרפא לאט לאט. בזמן שחולים בצעירות חשוב שתהיה תקווה לריפוי וכמה דוגמאות לכאלו שהתרפאו. הנה, אני בשלבי ריפוי.

בלי נוסטלגיה, טרי טיילור, המורה שלי לטיפוס, ריינהולד מסנר, רויאל רובינס, דורון, כולם, כולם היו תחרותיים. תחרות מול עצמם, מול העולם, מול המוות, מול מטפסים אחרים, תחרות הייתה גם אז. ובאומנויות לחימה? אותו דבר. אני חושב שזה גם אחד המאפיינים של השנים הראשונות של אקבן.

אבל.

הזמן משאיר משקע דק, כשזה לוקח זמן זה טוב. זה נרגע קצת. והקשב הזה זו איכות חיים. נינוחות מאפשרת להרגיש קצת יותר. נינוחות כזו זה עניין של מזל, עניין של אנשים מסויימים, ובעיקר עניין של זמן. פרקטיקה שמצליחה להתקיים לאורך זמן עוברת שינוי שעליו איני יכול להרחיב את הדיבור כי אין לי עדיין מילים בשבילו.

kintsugi

פגיעות ראש בספורט – האם אומנויות לחימה משולבות, אגרוף תאילנדי וטאקוונדו פוגעים בחשיבה בטווח הארוך?

מאת יוסי שריף

אם אתם – הקוראים והקוראות – עוסקים בספורט לחימה במגע מלא, כגון לחימה משולבת, אגרוף תאילנדי, איגרוף או טהקוונדו או שאחד מילדיכם עוסק בו, אתם חייבים לעצמכם לקרוא לפחות את תקציר המנהלים שלפני המאמר. כמו כן, בסוף המאמר ישנו נספח ביבליוגרפיה של מחקרים עכשוויים המתעדכן תדיר (יולי 2017).

פגיעות ראש יכולות להיות חמורות וברורות או סמויות מהעין ומצטברות.

הורדת הסיכון לפגיעות ראש – תקציר חשוב ביותר

  1. לפגיעות ראש – בין אם הן פגיעות חזקות של פעם בתקופה או פגיעות חלשות חוזרות – לפגיעות מכל הסוגים, יש אפקט מצטבר.

  2. באימון לחימה יש למצוא את שיווי המשקל בין אימון יעיל ובין הפחתה של פגיעות הראש.

  3. בספורט לחימה (אומנויות לחימה תחרותיות) שבו נקבע המנצח גם על ידי הסבת נזק מוחי זמני (זעזוע מוח = נוק אאוט) יש סיכון מיידי וגם סיכון ארוך טווח שהמתאמנים והוריהם צריכים להבין היטב ולקבל על עצמם.
  4. איגרוף קלאסי, MMA, איגרוף תאילנדי, טאיקוונדו, כדורגל, רוגבי, נינג׳יטסו, פנקרטיון, פוטבול – זו רשימה חלקית של סוגי פעילות בהן סופגת הגולגולת מכות חוזרות.
  5. כפפות מרופדות היטב עדיפות על כפפות שאינן מרופדות, כפפות אגרוף סגורות עדיפות על כפפות MMA פתוחות גם בגלל הפחתת זעזועים לראש בזמן מכה וגם בגלל שאצבעות יכולות לפגוע בעיני היריב, או להשבר. כפפות MMA אינן מתאימות אפילו לאימון שק או פוקוסים בגלל שאינן מגינות טוב על עצמות כף היד המכה.
  6. מגיני ראש באומנויות לחימה צריכים להשקל על סמך הסילבוס הטכני. באומנויות לחימה שבהן יש גם התגוששות (מגע קרוב והאבקות) יש להמנע ממגיני ראש בגלל הסיכון הגדול לפגיעות צוואר. מגיני ראש אינם מגינים היטב מפני פגיעות בסנטר ותאוצה זוויתית ונזק טראומטי הנובע ממכות לסנטר.
  7. תרגילים קבועים לחיזוק שרירי צוואר הקדמיים תורמים להפחתת זעזועים של הגולגולת והמבנים שבתוכה בזמן מכה.
  8. יש להמנע מלעמת תלמידים בעלי משקלים שונים בהרבה או בעלי כוח מכה שונה בהרבה בקרבות הכוללים נסיונות לנזק מוחי (נוק אאוט) כאמצעי נצחון.
  9. יש לזהות תלמידים עם נטיה לפגיעות ראש, כאלו שנפגעו בעבר, כאלו שיש במשפחתם חולים במחלות עצבים ניווניות, ולקבוע להם פרוטוקול אימונים שאינו כולל מכות בינוניות ומעלה לראש.
  10. תלמיד שנפגע בראשו, בין אם נגרם אובדן הכרה ואפילו אם המכה לא גרמה לאובדן הכרה אבל הייתה מספיקה כדי לעצור את הקרב, תלמיד כזה לא יבצע קרבות עם מכות לראש במשך שלושה חודשים.
  11. תלמיד שנפגע בראשו ונגרם לו אבדן הכרה, יופנה מיד, ללא דיחוי, לחדר מיון עם סיפור הפגיעה כדי שרופא מיומן יוכל לאבחן את הנזק ובמידת הצורך יאשפז אותו להשגחה של יממה כדי לעקוב אחר התפתחות הסימנים.

הורים שילדיהם עוסקים בספורט לחימה עם מכות או בעיטות לראש חייבים לדעת שבנוסף לסיכון של פגיעה טראומטית, יש סיכון לפגיעה כרונית שתוצאותיה יתגלו בעוד שנים. למרות היכולת של המוח הצעיר להתאושש מפגיעות, הרי שעדיין איננו יודעים בוודאות מהם הגורמים המעמידים צעירים מסוימים בקבוצת סיכון גבוהה יותר. חשוב לדעת: גם טאקוונדו, אומנות לחימה אולימפית נפלאה, היא ענף שבו קיים חשש לפגיעות ראש. עצמתה של בעיטה, גם בשילוב קסדה, מספיקה כדי לגרום לזעזוע מוח חמור. בבעיטה לראש, גם עם קסדה, מתפתחות תאוצות זוויתיות גבוהות בהרבה מאשר באגרוף (19) (21).

בכל ספורט לחימה שאחת הדרכים העיקריות לניצחון בו היא על ידי גרימת נזק מוחי – או במילים אחרות, על ידי נוק אאוט (7) – חייבים ליידע את התלמידים באשר לסכנה המצטברת של הספורט, בנוסף לסכנות הטראומטיות של פציעה יחידה.
מתאמנים מבוגרים באומנויות לחימה משולבות – אגרוף תאילנדי, טאקוונדו ואגרוף קלאסי – חייבים לדעת שהם עוסקים בספורט העלול לגרום לנזק מוחי (7), גם טראומטי וגם מצטבר. כדי לצמצם מעט את הסיכון, חייבים להשתמש בכפפות מתאימות, במגיני שיניים המפחיתים חלק מהפגיעות ובכובעי מגן. החשוב מכל אמצעי הזהירות הוא צמצום אימוני הקרב שבהם חוטפים מכות לראש.
אדגיש זאת שוב – כדי למנוע נזק מוחי ארוך טווח בספורט לחימה ובאומנויות לחימה, חייבים לצמצם למינימום את אימוני הלחימה שבהם חוטפים מכות או בעיטות לראש. מינימום.

תאונות קשות בספורט

כמה ימים אחרי שצ’ד סטובר, נער בן 17, מת לאחר פגיעת ראש במשחק פוטבול בין בתי ספר (1), הגיע אחד מתלמידי בקבוצות הבוגרים לאימון הנינג’יטסו הרגיל באקבן. הוא הגיע עם כפפות אופנתיות של אומנות לחימה משולבת. יש כמה יצרנים של כפפות כאלו, אבל כמו כפפות איגרוף סגורות, כפפות ה MMA האופנתיות נבדלות אחת מהשניה בכמות הריפוד. כמות הריפוד נמדדת באונקיות (יחידת משקל) אבל השונות בין יצרנים וחומרי מילוי גורמת לכך שבאותה יחידת משקל, 14 אונקיות למשל, ישנם ריפודים טובים יותר וישנם ריפודים קשים, שאינם סופגים זעזועים. אותו תלמיד הראה לי כפפות אופנתיות של חברה ידועה שהיו גם קלות וגם בעלות ריפוד מינימלי. כפפות כאלו הן מסוכנות, ועל כך בהמשך. לא הכבדתי את יומו של התלמיד עם הפרטים של המשחק שהתרחש בנובמבר 2013, משחק בין נבחרות התיכונים קרדינלס וסייקרד הרט, לא סיפרתי לו על הפינוי של צ’ד סטובר במסוק ולא על הפנייה הנרגשת של אמו של צ’ד. לא סיפרתי מפני שאני לא חושב שלצעירים לאחר צבא יש נכונות לשמוע שיש להם פוטנציאל פגיעה. פגיעת הראש של צ’ד סטובר נבעה מהמשקלים והמהירויות של פוטבול אמריקאי, ומתאמנים שלומדים אצלי, שאינם מתאמנים בפוטבול, לא חושבים שקצת מכות לראש הן בעיה. למרבה מזלם, אני חושב שמכות לראש עלולות להיות בעיה רצינית, ובסוף המאמר אפרט מספר דרכים כדי למזער, כי אי אפשר למנוע לחלוטין, למזער את הנזקים של שני סוגי הפגיעה – הטראומטית והמצטברת. השתדלתי לספר עובדות קליניות בשפה ברורה ורק בסוף המאמר, ברשימה מסודרת, יש הפניות לקריאה נוספת, מעמיקה יותר, של הספרות הענפה העוסקת בפגיעות ראש.

 נזק מיידי מול נזק מצטבר בפגיעות ראש

האסטרטגיה של מוחמד עלי התחילה הרבה לפני הקרב. “ליסטון מסריח כמו דוב, ואחרי הקרב אתרום אותו לגן חיות”, אמר עלי לעיתונאים. זה היה מרגיז ושערורייתי, ובמהלך הקרב ליסטון, שמיהר קדימה, הפסיד לבסוף בנוק אאוט טכני. אבל עלי התבגר, איבד חלק ממהירותו וחטף יותר ויותר מכות. את הסוף כולם יודעים, עלי לקה בסוג של פרקינסון שיש לו שם נוסף: דמנציה פוגיליסטיקה (DP). דמנציה פוגיליסטיקה היא מחלה הפוגעת במערכת העצבים המרכזית ונגרמת כתוצאה מזעזועי מוח אצל ספורטאים בכלל ומתאגרפים בפרט. דמנציה בלטינית היא חוסר מחשבה. דמנציה פוגיליסטיקה מגלה איפיונים דומים למחלות ניווניות רבות של המוח ובכללן אלצהיימר (2). כיום מקובל יותר לקרוא למחלה כרוניק טראומטיק אנצלופטי (Chronic Traumatic Encephalopathy, CTE) ולמרות שלא ברור לחלוטין הקשר בינה לבין פגיעות ראש שאינן טראומטיות (3) הרי ששינויי האישיות הנובעים מכרוניק טראומטיק אנצלופטי ידועים כבר שנים רבות (4), וכוללים מצבי דכאון והתנהגות אגרסיבית. לא לכל הלוקים במחלה הניוונית הזו יהיו את כל הסימפטומים. אצל מוחמד עלי הסימפטומים הם מוטוריים בעיקר והם נובעים מצרוף קשה של נטיה טבעית, הרבה פגיעות בינוניות וכמה פגיעות קשות.

בפגיעות ראש טראומטיות, אפילו כאלו המובילות למוות, לא תמיד אפשר לחזות את מהלך הקרב המוביל לפגיעה ולהפסיק אותו בזמן. ניתוח וידאו של קרבות אגרוף שבהם קרו מקרי מוות הראה שלא תמיד היו מאפיינים כמותיים, כלומר לא תמיד אפשר בדיעבד לקשר בין כמות המכות לראש שחוטף מתאגרף להתמוטטות שלו. לא נתגלו גם באופן גורף (ושוב, הכוונה אינה למקרים בודדים אלא למספר קרבות) מאפיינים של התנהגות קרב הקשורה למוות בזירה. כלומר, קשה לחזות פגיעה טראומטית מתוך הסתכלות על הקרב. בקרבות שבהם ברור שהספורטאי מקבל מכות רבות לראש והוא אינו מסוגל להגן על עצמו, הפסקת הקרב חיונית. אולם המחקר מדגים שבחלק מהקרבות הקטלניים לא היו סימנים מקדימים בקרב על כך שאחד המתאגרפים עומד למות (22).

ספורט לחימה – דהיינו אומנויות לחימה ספורטיביות, כאלו שיש בהן שופטים, ניקוד, מנצח ומפסיד – הוא תמיד פופולארי והיום, עם עלייתה של ליגת ה UFC והמתחרות שלה, הפכו אומנויות לחימה משולבות לפופולאריות ביותר (23). אלא שלא רק באומנויות לחימה משולבות, גם באגרוף תאילנדי (מואי תאי) ובטאקוונדו מהוות מכות לראש אמצעי חשוב להכרעת התחרות. מכות אלו אינן מהוות סיכון רק במקרים קיצוניים – ישנה סכנה נפוצה יותר הנובעת מחזרה של מכות בעוצמה מועטה.

מחקרים רבים בשנים האחרונות עוסקים לא רק בפגיעות ראש טראומטיות, כמו זו של צ’ד סטובר, אלא בהשפעה המצטברת של פגיעות ראש קלות יותר, השפעה לא רק על החשיבה אלא גם על דיכאונות (5) והפרעות אישיות. התפתחות אמצעי הבדיקה (6) כמו גם המחיר הכבד שמערכות הבריאות בכל המדינות המערביות משלמות על תאונות, העלו את רף הבדיקה וייצרו מסקנות נוספות בתחום שבעבר זכה לתשומת לב מועטה יחסית. (עדכון 26 באפריל 2014) – פגיעות ראש, מהן כארבעים אחוז בגלל עיסוק בספורט היוו מנבא טוב לגבי פשיטת רגל עתידית וחיים כחסר בית במחקר שנערך בקנדה (25)

עד גיל 50 הספקתי לקבל מספר זעזועי מוח קלים, מאחר ובעבר עשיתי קרבות עם יותר אגרסיביות מאשר מיומנות. באחד מהם איבדתי את ההכרה ליותר מדקה. למרות הפציעות האלו סיימתי שני תארים אקדמיים ואני לא מרגיש ירידה ביכולות הקוגניטיביות. לכל אלו שיש להם טיעון דומה אגיד רק זאת: זו אנקדוטה, זה סיפור אישי. וסיפור אישי, ואפילו כמה סיפורים, אינם תמונה כוללת. יותר ויותר עדויות רפואיות מראות שגם פגיעות ראש קלות יכולות ליצור מגוון שלם של בעיות קוגניטיביות ורגשיות שאינן בנות ריפוי. זו התמונה הכוללת: הראש שלנו, למרות שהוא מוגן לא רע, אינו בנוי לקבל מכות על בסיס שבועי, ואם אנחנו מקבלים מכות לראש באופן קבוע, יש סיכוי סטטיסטי שנשלם את המחיר עכשיו או בעתיד.

מובן שלתמונה הזו של ספורט יש גם רקע של כסף. ענפים כמו פוטבול אמריקאי סובלים כבר עתה מכך שהורים שמתחילים להבין את הסיכונים ינתבו את ילדיהם לענפים אחרים ולא לפוטבול. זה קורה כבר עתה בגלל משקל העדויות על הנזק המוחי הנגרם מהמשחק (9).

אל מול האינטרסים הכספיים של הקבוצות ושל ענפי הספורט, הרי שמנגנונים רפואיים שזה תפקידם, אוספים יותר ויותר עדויות על הסיכונים בפוטבול ובענפי ספורט נוספים. המחקרים היבשים נעזרים בחשיפת התוצאות הקשות של פגיעות ראש חוזרות אצל ספורטאים שהתאבדו בעקבות דיכאון, וכמובן אותן טרגדיות של שחקנים כמו צ’ד סטובר שמתו בגלל טראומות ישירות.

גם בגלל בעיית התדמית, שהיא בעיה כספית עצומה, וגם עקב החשש מתביעות עתידיות, ענף אומנויות הלחימה המשולבות הזרים בתקופה האחרונה כ-600,000 דולר למחקר שנועד לבדוק את הסיכונים שבמכות הראש שבסוג הספורט הפופולארי הזה (10). ל-MMA יש בעיה נוספת, והיא הסיפור שפתח את הקטע הזה: הכפפות שלו הן סקסיות בטירוף אבל מגינות פחות טוב מכפפות אגרוף. כפפה מרופדת מורידה את הזעזוע לראש ממכות קלות, אבל למרות שלא בדקתי את זה מכנית, נדמה לי שבמכות רציניות לראש ההבדל בין כפפת 12 אונקיות ל-14 אונקיות הוא זניח. כך או כך מצטבר נזק.

אסטרטגיות אימון והדרכה בהקשר של פגיעות ראש

לפני הרבה שנים התחלתי לעבוד לפי פרוטוקול של חשד לזעזוע מוח חוזר (11) ואני ממליץ עליו לכל המדריכים שלמדו באקבן. תלמיד שקיבל מכה משמעותית לראש, גם אם לא איבד הכרה או הציג סימנים כלשהם שזה הזיז לו (12), מנוע מהשתתפות בקרב-אימון שבו הוא עלול לחטוף מכה נוספת לתקופה של שלושה חודשים. יש לזה כמה אספקטים: תלמידים המנהלים קרבות חזקים ומקבלים מכות לראש נוטים לעשות זאת באופן סדרתי, ולכן לעתים אני משבית את התלמיד לגמרי אם אני חושש שהוא יוביל את עצמו לסיטואציית פציעה חוזרת. התבנית של פציעת ראש חוזרת אצל אותם אנשים מופיעה גם בפוטבול (13). בשנים האחרונות אני מעדיף להזהר עוד יותר, ואיני מרשה קרבות אימון עם מכות משמעותיות לראש. מותר לסמן לראש עם כפפת אגרוף אבל לא לחתור למכות חזקות מאוד. כך נשמר העניין שיש לי בקרב אימון מציאותי, אבל יש גבול שצריך להציב למציאותיות של קרב האימון, ואני מציב אותו – בטיחות מקבלת קדימות מתודית. בטיחות מעל לכל.

הסכנה העיקרית על מזרן האימונים של אקבן הייתה תמיד נפילות כתוצאה מהטלות, וחלק גדול מסטנדרט הבטיחות שיצרתי בשנת 1991 נועד לצמצם את הסוג הזה של תאונות האימונים. אבל עוד לפני הדגש על בטיחות הטלות, כבר בשנת 1989, התחלתי לחייב תלמידים לחבוש קסדת אגרוף מרופדת ובהמשך קסדת בעיטות סגורה. הקסדות לא עזרו בהרבה בסוג הקרבות שאנו עורכים באימונים. למרות שקסדות האגרוף מורידות את חומרת הפציעות (7), אצלנו קרבות עם קסדה סגורה תרמו לטכניקה רשלנית בהגנה ולא שמרו מפני הפגיעה הבעייתית ביותר, לדעתי, וזו פגיעת רוטציה הנובעת ממכה מהצד ללסת (8). אחרי כשנתיים של התנסות מלווה בתחקור בוידאו, תחקור שבאקבן הוא חלק בלתי נפרד ממתודת האימונים (24), הפסקתי את השימוש בקסדות מגן, סגורות או חצי פתוחות. הן לא צמצמו את הזעזועים הקשים, תרמו לטכניקת הגנה גרועה ובעיקר, בסיטואציות של התגוששות והטלות, הן סיכנו את הצוואר.

אחד מעקרונות היסוד של שיטת ההדרכה והתחקור שבה אני עובד, הפירמידה המתודית, גורס שעל קרב האימון להיות דומה ככל שניתן לקרב האמת. כל זאת תוך כדי תחקור ויישום אמצעי בטיחות בהדרכה. לחוסר ניסיון בהדרכה יש מחיר שאותו עלול התלמיד לשלם. במקרה של פגיעות ראש, התשלום עלול להיות בעתיד הרחוק, אבל יש עדויות סטטיסטיות משמעותיות לכך שמשלמים מחיר בריאותי ושכלי על ספורט שבו מכות חזקות לראש הן דבר שבשגרה. צריך לדעת שכך המצב ולחשוב טוב לפני הפעילות.

כמו טיפוס הרים או אופני הרים, שהם ענפי ספורט מסוכנים וקטלניים, יש לענפים רבים סכנות אופייניות שעל הספורטאי או המתאמן להכיר ולקחת על עצמו (14). תפיסת הסכנה של ספורטאים, הורים וילדים לא תמיד מבוססת על ידע, אלא על שמועות או הלך רוח. ספורט לחימה יכול להיות בטוח יותר מכדורגל בהפסקות (15) (16). הסיכון של אומנויות לחימה אינו ייחודי, משחקים כמו כדורסל, בייסבול וכמובן אופני הרים נושאים סיכון גבוה לפציעה טראומטית (17). בענפים אלו, המהירות, חוסר הפיקוח וריבוי המשתתפים מעלים את הסיכון לפציעות רבות, ובהן גם פגיעות ראש (18). לא ראיתי ילדים החובשים קסדות למשחק הכדורגל השכונתי, למרות שזה יוריד את הסיכוי לפציעה. וכאמור, קסדה באומנות הלחימה שאנו מבצעים באקבן הוכחה כלא יעילה ואף מסוכנת.

במסגרת מעטפת הבטיחות של ההכנה הגופנית של אקבן אנו מבצעים תרגילי חיזוק צוואר בכל אימון ואימון מאחר ששרירי צוואר חזקים חשובים לצמצום הזעזוע של הגלגולת בעת מכה ישירה. (25). בכל דוג’ו של אקבן שבו אני מאמן הורדתי לחלוטין את השאיפה לנוק אאוט בקרב אימון, ואני ממליץ למדריכים שהתאמנו באקדמיה שלי רק על מכות לפנים בעוצמות נמוכות (20) ורק עם כפפות אגרוף. כל מתודת אימונים אחרת תסכן את המתאמנים בטווח הארוך.

חשוב לי לסיים ולומר שאימון באומניות לחימה מסוכן פחות מסוגי הספורט הפופולאריים שאנשים מבצעים ביום יום. כדורגל בהפסקות, אופני כביש ואופני הרים, כדורסל ועוד מסוכנים מאוד וגורמים כל שנה לאלפי פציעות בגלל המגע, המהירויות והתחרותיות הגלומה בהם.
אנחנו מציבים רף בטיחות גבוה. התחקור שמבוצע באקבן ויישום המסקנות שלו הופך את האימון בכל המקומות בהם מפנימים את המסקנות, לא רק אצלנו, במקומות רבים בארץ ובעולם, למקומות אימון לחימה בטוחים עוד יותר.

References from latest to less recent

Current research

  • Tucker R, Raftery M, Fuller GW, et al A video analysis of head injuries satisfying the criteria for a head injury assessment in professional Rugby Union: a prospective cohort study Br J Sports Med 2017;51:1147-1151.
  • Tucker R, Raftery M, Kemp S, et al Risk factors for head injury events in professional rugby union: a video analysis of 464 head injury events to inform proposed injury prevention strategies Br J Sports Med 2017;51:1152-1157.
  • Mez J, Daneshvar DH, Kiernan PT, Abdolmohammadi B, Alvarez VE, Huber BR, Alosco ML, Solomon TM, Nowinski CJ, McHale L, Cormier KA, Kubilus CA, Martin BM, Murphy L, Baugh CM, Montenigro PH, Chaisson CE, Tripodis Y, Kowall NW, Weuve J, McClean MD, Cantu RC, Goldstein LE, Katz DI, Stern RA, Stein TD, McKee AC. Clinicopathological Evaluation of Chronic Traumatic Encephalopathy in Players of American Football. JAMA. 2017;318(4):360-370. doi:10.1001/jama.2017.8334
  • Hernandez , Wu, Yip Laksari Hoffman Lopez Grant Kleiven & Camarillo, Six Degree-of-Freedom Measurements of Human Mild Traumatic Brain Injury, Annals of Biomedical EngineeringVolume 43, Issue 8, pp 1918-1934
  • Laksari, Wu, Kurt, Kuo & Camarillo, Resonance of human brain under head acceleration, Journal of the Royal Society Interface, 10 June 2015.DOI: 10.1098/rsif.2015.0331
  • Hernandez, Shull & Camarillo, Evaluation of a laboratory model of human head impact biomechanics, Journal of biomechanics, September 18, 2015, Volume 48, Issue 12, Pages 3469–3477
  • Stamp, Burls et al., Age of first exposure to football and later-life cognitive impairment in former NFL players, Neurology, Published online before print January 28, 2015, doi: http:/​/​dx.​doi.​org/​10.​1212/​WNL.​0000000000001358Neurology 10.1212/WNL.0000000000001358
  • Breslow, New: 87 Deceased NFL Players Test Positive for Brain Disease, Frontline, SEPTEMBER 18, 2015
  • McKee, Stein et. al. , The spectrum of disease in chronic traumatic encephalopathy, BRAIN, A JOURNAL OF NEUROLOGY, September 2012, doi:10.1093/brain/aws307
  • Article links and past research

    1. Tyler Conway, High School Football Player Chad Stover Passes Away Following Head Injury, LA times, Nov 14, 2013 bleacherreport.com

    2. Pedro Pineda, Douglas J. Gould, The neuroanatomical relationship of Dementia Pugilistica and Alzheimer’s Disease, Neuroanatomy (2010) 9: 5–7, neuroanatomy.org

    3. Gavett, Stern, McKee, Chronic Traumatic Encephalopathy: A Potential Late Effect of Sport-Related Concussive and Subconcussive Head Trauma, Clin Sports Med. 2011 January; 30(1): 179–xi. doi: 10.1016/j.csm.2010.09.007, ncbi.nlm.nih.gov

    4. Mendez, The Neuropsychiatric Aspects of Boxing, The International Journal of Psychiatry in Medicine, Volume 25, Number 3 / 1995, baywood.metapress.com

    5. Guskiewicz, Marshall, Bailes, Mccrea, Herndon, Harding, Matthews, Mihalik, Cantu, Recurrent Concussion and Risk of Depression in Retired Professional Football Players, MEDICINE & SCIENCE IN SPORTS & EXERCISE, American College of Sports Medicine, 2006, indianasportsconcussionnetwork.com

    6. McDonald, Saykin, McAllister, Functional MRI of mild traumatic brain injury (mTBI): progress and perspectives from the first decade of studies, Brain Imaging and Behavior, June 2012, Volume 6, Issue 2, pp 193-207, springer.com

    7. Förstl, Haass, Hemmer, Meyer, Halle, Boxing—Acute Complications and Late Sequelae, Dtsch Arztebl Int. 2010 November; 107(47): 835–839. Published online 2010 November 26. doi: 10.3238/arztebl.2010.0835, PMCID: PMC3003467, Review Article at ncbi.nlm.nih.gov

    8. Rowson, Duma, Beckwith, Chu, Greenwald, Crisco, Brolinson, Duhaime, McAllister, Maerlender, Rotational Head Kinematics in Football Impacts: An Injury Risk Function for Concussion, Annals of Biomedical Engineeringת January 2012, Volume 40, Issue 1, pp 1-13, springer.com

    9. Richardson, Report: NFL head injuries have led to drastic youth football participation decline, sports.yahoo.com, November 14, 2013, sports.yahoo.com

    10. Pugmire, Clinical study of fighters’ brains gets new funding from promoters, LA Times, February 6, 2014, www.latimes.com

    11. Castile, Collins, McIlvain, Comstock, The epidemiology of new versus recurrent sports concussions among high school athletes, 2005–2010, Br J Sports Med 2012;46:603-610 doi:10.1136/bjsports-2011-090115, bjsm.bmj.com

    12. Galetta, Barrett, Allen, Madda, Delicata, Tennant, Branas, Maguire, Messner, Devick, Galetta, Balcer, The King-Devick test as a determinant of head trauma and concussion in boxers and MMA fighters, Neurology, 2010, neurology.org

    13. Guskiewicz, McCrea, Marshall, Cantu, Randolph, Barr, Onate, Kelly, Cumulative Effects Associated With Recurrent Concussion in Collegiate Football Players, The NCAA Concussion Study, JAMA. 2003;290(19):2549-2555. doi:10.1001/jama.290.19.2549. jama.jamanetwork.com

    14. Healy, Head injuries in one football season cause measurable brain damage, LA Times, December 11, 2013, latimes.com

    15. Injuries in the European Union, Summary of injury statistics for the years 2008-2010, European Association for Injury Prevention and Safety Promotion (EuroSafe), europa.eu

    16. Mueller, Cantu, Catastrophic Sports Iinjury Research, twenty-ninth annual report, fall 1982 – spring 2011, National Center for Catastrophic Sport Injury Research, unc.edu

    17. Sports Injuries Statistics, University of Rochester Medical Center, 2014, urmc.rochester.edu

    18. Comstock, Collins, Currie, Summary Report, National high school sports-related injury surveillance study, 2012-2013 School Year, University of Denver, ucdenver.edu

    19. Pieter, Cerebral Concussions in Young and Adult Athletes: Epidemiology and Mechanisms, page 217, in Proceedings of the 9th International Conference, Sport and Quality of Life 2013, conference2013.fsps.muni.cz

    20. Stojsih, Boitano, Wilhelm, Bir, A prospective study of punch biomechanics and cognitive function for amateur boxers, Br J Sports Med. 2010 Aug;44(10):725-30. doi: 10.1136/bjsm.2008.052845. Epub 2008 Nov 19., ncbi.nlm.nih.gov

    21. Fife, Pieter, O’sullivan, Cook, Kaminski, Effects of olympic style taekwondo kicks on an instrumented head-form and resultant head injury measures, Br J Sports Med 2011;45:318-319 doi:10.1136/bjsm.2011.084038.25, bjsm.bmj.com

    22. Miele, Bailes, Objectifying when to halt a boxing match: a video analysis of fatalities, Neurosurgery. 2007 Feb;60(2):307-15; discussion 315-6. ncbi.nlm.nih.gov

    23. Choszik, The Slugfest in the Executive Suite, New York Times, February 16, 2013, nytimes.com

    24. Sheriff, The Methodical Pyramid, AKBAN academy web site, 1991, akban.org

    25. Topolovec-Vranic, J., Traumatic brain injury among men in an urban homeless shelter: observational study of rates and mechanisms of injury,cmajopen.ca/

ג’רי סיינפלד – מאסטר של התבוננות וסיפור

שנים הייתה הסדרה “סיינפלד” אחת האהובות עלי ביותר. עם הזמן גיליתי עובדות שונות על היוצרים והשחקנים, מהיותו של השחקן ג’ייסון אלכסנדר, קוסטנזה, אומן לחימה, קרטיסט, בעל דרגה בכירה ביותר ועד להיותו של סיינפלד בעצמו, כותב הסדרה יחד עם לארי דייויד, בעל אתוס של זן.

זו לא איזו השלכה שלי. בראיון אחרון ב -ניו יורק טיימס אומר סיינפלד: “זה דומה לקליגרפיה או לבודו. אני רוצה לייצר כלובים לצרצרים. אתה מכיר את הכלובים היפנים לצרצרים? זעירים, עם דלתות? זהו זה בשבילי: פרישות ודיוק, ללטש דבר קטן רק בשביל הליטוש.”

למרות ששוויו היום עולה על 800,000,000 דולר מקפיד סיינפלד לעבוד בסטנדאפ מספר פעמים בשבוע במקומות קטנים בדרך כלל. הוא אומר על כך: “קראתי מאמר לפני מספר שנים שמצביע על כך שאם אתה מתאמן בספורט הרבה, זה ממש הופך לפס-רחב: הנתיב העצבי במוח שלך מכיל הרבה יותר מידע. ברגע שאתה מפסיק להתאמן, הנתיב מתחיל להצטמק בחזרה. כשקראתי את זה זה שינה לי את החיים. לפני כן הייתי חושב, מדוע אני עדיין עושה את הסטים האלו, עולה על הבמה? האם אני לא יודע כיצד? התשובה היא לא.
אתה חייב להמשיך לעשות את זה. הפס הרחב מתחיל להתכווץ מהרגע שאתה מפסיק.”

ואחר כך: “אני מתכוון להמשיך לתרגל סטנדאפ עד לגיל 80, ואולי אחר כך”.

הנה סיינפלד מדגים כיצד הוא מלטש בדיחה במשך מספר שנים. בלוק כתיבה, עט, מחיקות, הופעות. ושוב בלוק כתיבה, עט, מחיקות. שנתיים לבדיחה אחת. לא ממש מצחיקה בינתיים.

וידאו של ג’רי סיינפלד – כיצד לכתוב בדיחה

שיעור 24 – סופה על הר איתן

אני רוצה לספר את זה במילים רגילות, יבש, לתת כבוד למה שמה שהיה.

ככה. הרקע לאימון שאודותיו אני כותב הוא אימון אחר, שנה קודם לכן. באיזה שהוא שלב רציתי להשתמש באימון 24 השנתי ולשבור בעזרתו את שיא גינס בקרבות. שיא, לא פחות.

אימון 24 סופת ברד
עידו ויואב - אימון 24 סופת ברד

שיא גינס זה התעסקות. צריך למלא אחר המון חוקים של ספר השיאים: צריכים רופא, פרמדיק, שני עדים נוטריוניים – בדיקות רפואיות לכולם לפני, ניירות חתומים וכולי, הרבה כאב ראש. אגב, אני עדיין שומר את הניירת בארון, אף פעם לא הגשתי אותה לגינס. זה בגלל שבסוף, באימון עצמו, נפל עלינו גל חום באוקטובר. זה הפך את האימון לגרוע ומסוכן – רועי, טל ועוד מישהו התייבשו. פיניתי את גילי להדסה עין כרם לטיפול נמרץ בגלל רבדומיוליסיס (Rhabdomyolysis) שנגרם מהמאמץ, והרופא של גינס סגר את האימון אחרי 15 שעות. 15 שעות זה גם שיא אבל זה הרגיש כמו שוקולד פג תוקף, מתוק, אבל מקולקל. רציתי לעשות את זה שוב, כמו פעם. הייתה לי הרגשה שזה בכיס שלי, שזאת לא בעיה.

זאת לא בעיה
24 ברד על ההר

אז בלי הפמליה של גינס ועם הרופא והפרמדיקים שלנו, של אקבן, שנה אחרי, ביום של סתיו, התכנסנו על פסגת ההר שלנו. באותה שנה היו בתכנון גם ריצות. כדי להפיג את החלק הקשה של האימון, את המונוטוניות של הקרבות. התוכנית הייתה ללכת מכות שעה ולרדת להקפה של 12 ק”מ של ההר. ככה לחילופין – קרבות, ריצה, קרבות, ריצה.

אני לא ישנתי בכלל לילה לפני ואז לא הצלחתי להחזיק מעמד – הרסתי לעצמי את האימון ונרדמתי. “טוב, 24 זה כבר לא יהיה”, חשבתי. כולם המשיכו להתאמן מחוץ לשלושה שגם כן נרדמו.

אם זה שנכשלתי לא הספיק, אחרי שקמתי קיבלתי שיעור עוד יותר חזק, שיעור שעד היום אני לומד ממנו. אחרי שעתיים שינה קמתי כמו חדש. בבוקר עשינו אלף סוי נו קאטה, ככתוב במקורות, ואז, מעט אחרי הזריחה, ירדנו לעוד ריצה של 12 ק”מ.

נשק אישי - אימון 24 ברד
מתחילים ריצה של 12 קמ - אימון 24 ברד

על ההר למעלה נשארו ליאור כץ ועידו לויט לשמור על הזירה.
עידו לויט וליאור כץ - אימון 24 ברד

בחצי הדרך למטה סגרה עלינו חשרת עננים כהה מאוד, נהיה חשוך כמו ערב. הרגשתי את הרוח התזזית בתחתיתו של ענן קומולנימבוס פעיל, זה משבים חזקים שכל רגע מחליפים כיוון. מהרגע הזה אין לי צילומים כי שניה אחר כך התעסקו בלהזהר.

“עוד שניה יורד עלינו גשם”, מישהו אמר. וזה היה יותר גרוע. ברד בגודל של כדורי פינג פונג קרע את הענפים ביער שבתוכו רצנו. ללא מחסה אחר נצמדנו לגזעי העצים ושמנו את תרמילי הריצה על הראש. אבל ההפגזה הייתה מלחיצה. ברד כזה, שיורד מגובה של מאות מטרים הוא מסוכן כמו זריקות אבנים.

ברד בגודל כדורי פינג פונג
הרס כתוצאה מברד - אימון 24

חגי שהקדים ורץ לפנינו קיבל אבן ברד ופתח את הפנים. יובל שניסה לדלג מהעץ שלו איבד את ההכרה בעקבות פגיעה, זעזוע מוח כלומר, ולד. נפתח המצח היטב, קשרתי לו תחבושת. אחרי שהסופה שככה עשינו ספירה, וידאנו שכולם נמצאים ויובל בדרך להדסה, ועלינו להר.

חזרה לפסגה אימון 24 ברד
בר אקטיבי אימון 24 ברד

בחניה מתחת ועל הפסגה היה בלגן. למכוניות נשברו פנסים ונדפק הפח, כל בקבוקי הזכוכית נשברו. למרות השמחה, זה היה כמעט כמו ללכת מכות ולהפסיד, שוק רציני. כשהצטלמנו לקח לנו כמה זמן להבחין שהענן ירד רק על השטח שלנו. ההר שלנו כוסה בקרח אבל מסביב לא ירד אפילו גשם.

ליאור סיפר לי שרגע אחרי שירדנו לריצה הוא הבחין בתנועה בצד המזרחי של רחבת הפסגה, צבי חום ובוגר עלה ונעמד, כמעט 20 מטר ממנו, והביט בו ובעידו בזמן שהם התאמנו. אחר כך הוא נעלם והתחיל הברד. ככה זה היה.
ליאור כץ - אימון 24 ברד

מודל עסקי באומנויות לחימה

מאת יוסי שריף

ירון התקשר אלי, הוא אמר: “איזה תאילנדי שרף את השדה בטעות והגמלים ברחו.” נכנסתי לניסאן השחורה ונסעתי חלק ומהר צפונה. כשהגעתי ירון כבר תפש את ג’פאר וקשר אותו לעץ עם מה שנשאר מהחבלים. השני הסתובב ליד, ככה זה גמלים.

לקח זמן, הכנסתי אותם למנז’ ועד שגמרתי לשים חציר ומים ירד הערב. סגרתי את השער הירוק וקיבלתי טלפון, צלצול מיוחד. אני מסתכל על הצג, משפחה. שיט. זה הזמן של האימון ולא מצלצלים אלי סתם. אז נתתי גז לירושלים, נדמה לי שגיא החליף אותי באותו אימון. תודה.

אשפזתי את אימא שלי בהדסה והתחילו שנים קשות. ישן בבי”ח, נוסע מוקדם הביתה להכין את הבוקר ולארוז ארוחות עשר, חוזר, מאמן בערב, חוזר לבי”ח. חוזר חלילה. אם היה לי שכל הייתי שם לב שאני על טיס אוטומטי, שאני מדבר עם תלמידים והראש שלי לא שם. אבל לא היה לי ולא שמתי לב, וכך טסתי. כמה ותיקים שכן שמו לב ירדו מהטיסה, כלומר הפסיקו לבוא לאימונים. פחדתי, באיזה שלב כל כך הרבה הלכו לדרכם שחשבתי שזהו זה, אני מפסיק לעסוק באומנות לחימה.

אני זוכר את עצמי אז מנסה לשכנע תלמיד, “שמע, אם תישאר זה ישתלם לך כספית. יש לי רעיון כיצד להכניס כסף לארגון…” עוברת בי חלחלה היום כשאני נזכר בשיחות האלו. היו הרבה כאלה כי היו לי הרבה מודלים לשיחה, מודל על כל ייאוש.

אימא שלי נפטרה ואחרי כמה חודשים תפסתי שוב את ההגאים של בית הספר. ניקיתי את המטבח וחזרתי אחורה לא שנתיים, כי אם ארבעים, לרחוב קטן עם שם מתאים – רחוב העבודה, ליד מרכז בעלי מלאכה. אז, פעם בשבוע הייתי אוכל בשר. סבתא שלי הייתה עושה לנו קציצות.

הבשר היה שוכב, מנוקד במלח, על השיש, אחר כך היא הייתה רוחצת אותו, מנגבת וחותכת לקוביות. הייתי מסובב בקושי את הידית של מטחנת הבשר בשעה שסבתא הייתה מכניסה גושים לפתח של המטחנה.
“אפשר להכניס למכונה לבד סבתא?”
“שלא יתפסו לך האצבעות פסקודניאק.”
“בסדר סבתא.”
טובה כץ, סבתא שלי.

אחר כך היא הייתה מפרקת את המטחנה, רוחצת, מייבשת ושמה במדף התחתון של ארון אויר, ככה קראו לזה, ארון אויר, בחיי. את הבשר הייתה מערבבת עם לחם ובצל ומטגנת בשומן שנשאר מהשמאלץ. לנגב את המחבת בסוף עם פרוסת לחם, איזה תענוג.

בשר זה לא זול ולסבא וסבתא היה פנקס שרשמו בו הוצאות והתלחשו לידו מתחת לאור הפלורסצנט בערב. אני מזכיר לעצמי טוב טוב כל יום: בלי טייס אוטומטי, בלי הנפקות, בלי זכיונות. זה המודל כעת, קציצות הכי טובות ומי שרוצה, אוכל.

החורג', הגמלים, המחצלת והחרב

החורג’, הגמלים, המחצלת והחרב

דניאל מוייר, מאסטר נגר – מקורות ההשראה

דניאל מויר עושה נגרות בבושוויק, ברוקלין. העבודות שלו, שילוב של פשטות, טכניקות נגרות יפנית ויצירתיות הן תוצאה של המיומנות שלו ושל המוזות. עצרתי לרגע את הסרטון ורשמתי את שמות הספרים במדף שלו בנגריה.

דניאל מויר הוא דור שני, בן של נגר ויחד עם עבודה בנגריה הוא למד, כתב וניגן בגיטרה קלאסית. הוא אומר שהקולקציה האחרונה שתיכנן, זו שמצולמת בסרטון, היא שילוב גיאומטריה של אדריכלות עתיקה, חוסר המשקל של כנפים והקימור של גוו נשי. אבל אני חושב, לא משנה מה הוא אומר, “הוא קורא את סוטרת היהלום”.

וידאו של מאסטר בנגרות, דניאל מוייר