גורנאל אומנויות לחימה וכושר - כתבות אחרונות

מאת: יוסי שריף
חצי תלמיד חדש אמר לי השנה: "אצלנו, בבית הספר לאומנויות לחימה רוחניות שבו התאמנתי היה דגש חזק על רוחניות ותרגול פנימי, אצלכם למרות שאתם אומרים שזה דו לא נתקלתי בזה בכלל".
אז שאלתי: "מה הייתם מתרגלים למשל?"
"שלווה ורגיעה בעזרת הנשימה ומעברים קסומים וכמובן אי- אלימות".
"אי- אלימות? מעניין מאוד", החזרתי, "תנסה לתאר לי את התרגול באי-אלימות".
"אה, זה פשוט מאוד, הכוונה היא שאם נתקלים באלימות אתה מצליח בעזרת המרכז שאומנות הלחימה נותנת לך לזרום עם האנרגיה של היריב ולנתב אותה לכיוון של שלווה ואושר".
התבקשה כאן מיד סטירת שלווה ואושר, אבל הוא עדיין לא שילם, מעמדו כתלמיד היה לא ברור ולכן לא בזבזתי משאבים.

מאת: דן קלארמן
בהקשר רחב יותר מהמאמר עליו אני מגיב , תחושתי היא שמזה זמן שוקד יוסי על בניית טיעון עקבי שמסביר את מה שאנחנו עושים ומצדיק את הדרך שבה אנו עושים זאת. מהטון האפולוגטי משהו של מאמריו בשנים האחרונות, אני מסיק שבעיניו יש חשיבות רבה להסבר מילולי כזה בעבור העשייה שלנו. אישית, איני משוכנע בכך – שכרנו יכול לצאת בהפסדנו אם סיבה חיצונית כזו תסתיר את אלו הפנימיות.

מאת: יוסי שריף

יש שם לתרגולת באומנות הלחימה שלנו, מספר טכניקות המסודרות יחד כמענה למצב קרבי – קוראים לזה קאטה.
בחלק משיטות הלחימה הסיניות יש קאטות שבהן המתרגל מבצע רצף של תנועות באוויר. זו דרך מצוינת לשנן. קל יותר לזכור שיר מאשר אוסף של מילים.

מאת גיא רנן

ההיסטוריה של יפן רצופה במלחמות וסכסוכים עקובים מדם. על רקע זה התפתחו אומנויות הלחימה ותפסו מקום מרכזי בתרבות היפנית. אולם מלחמות אלו נערכו תמיד בין היפנים לבין עצמם, בתוך מסגרת טכנולוגית ותרבותית מוגדרת ומשותפת לכל הצדדים. בני המעמד השליט, הסמוראים, שהיו גם הלוחמים, התנסו רבות בלחימה, אך, כאמור, רק בינם לבין עצמם. מלבד שני מקרים בהם אדון כאן, לאורך ההיסטוריה היפנית עד למלחמת העולם השנייה, לא פלשו כוחות זרים ליפן. שני המקרים יוצאי הדופן, הן הפלישות המונגוליות ב-1274 ו-1281. מעניין מאוד לבחון כיצד התמודדו הסמוראים מבחינה צבאית עם פלישות אלו של מעצמה זרה.

מאת יובל אסיף - דוג'ו ירושלים
כל כך הרבה מילים נאמרו, נרשמו, והוקלדו על "ההבנה שבעשייה", ואכן לכאורה יש משהו מיסטי במילים סתומות שנזרקות לחלל כשממול כל כך הרבה אנשים מהנהנים בהבנה.
גם האדם הכישרוני ביותר לא יוכל להעביר באותיות את הרגשת "ההבנה שבעשייה" למישהו שלא היה שם בעצמו וחווה זאת בגופו. זה נשמע נורא גדול וחשוב מהצד אבל האמת היא שזה מאוד טבעי.
הרי בסך הכול למשפטים חסרי משמעות אנו כמעט אוטומטית נוטים לייחס משמעות נסתרת, אך האמת היא שאין כאן שום קסם – רק עבודה סיזיפית וזיעה שנכנסת לעיניים.

מאת נח גרוס, דאן 6 - בוג'ין קאן נינג'וצו, מזכיר ACT

עד לפני שבע שנים כל הידע שלי בשימוש בכלי נשק נבע מתוך האימונים שלי כתלמיד ומדריך בבוג'ין קאן. בבוג'ין קאן עוסקים בלימוד כלי נשק עתיקים דרך תרגול קאטות .

לחימה בכלי נשק הייתה עניין משני עבורי עד 1996. עד אותו זמן העניין העיקרי שלי היה מיומנות באספקטים השונים של לחימה בידיים ריקות. בקיץ 1996, משחזרתי לארץ לאחר שהות של כמעט שבע שנים בארה"ב, הצטרפתי לקבוצות של דורון נבון ומוטי נתיב.

מאת: עידו קרון

חוקרי התנהגות בעלי חיים הבחינו בתופעה מעניינת כשהתבוננו בדגי קרב טריטוריאליים: דגים אלו, הזכרים ליתר דיוק, נלחמים זה בזה עקב פלישה לטריטוריה. החוקרים ראו שלדג שניצח כמה פעמים רצופות יש סיכוי רב יותר להיכנס לעימות עם דג נוסף, ובנוסף סיכוי רב יותר לנצח בעימות זה. מצד שני, ואף במובהקות רבה יותר, לדג שהפסיד בקרבות כמה פעמים יש סיכוי נמוך יותר להיכנס לעימות וסיכוי רב יותר להפסיד בו, או לסגת באמצע הקרב (ראה מקור מס' 1). תופעות אלו זכו לשם אפקט המנצח (winner effect) ואפקט המפסיד (loser effect), בהתאמה.

מאת: אוהד סמט
בשנה האחרונה יוצא לי לטפס על קיר, מה שנקרא "טיפוס ספורטיבי". בגלל שצברתי כמה שעות מזרון לפני שהתחלתי להתעסק בתחום השונה מאוד הזה יצא לי להשוות בין אמנויות לחימה וטיפוס. מבחינה פיזית יש קצת דמיון, נראה לי שטיפוס תקרה ועבודה מהגארד יותר קרובים ממה שאפשר לדמיין כשלא מכירים. בסממנים החיצוניים אפשר אולי גם למצוא דמיון בין הקיהון של א"ל לקיהון של הטיפוס. הטיפוס מכיל פחות תנועות מרוב אמנויות הלחימה אבל גם אותו צריך לתרגל לעיתים קרובות. גם במאפיינים של האימון יש דמיון, למשל בהעברת הידע – טיפוס קירות זה לא תחום איזוטרי מאוד, יש בו כמה מאות ואולי כמה אלפים של מתאמנים פעילים ומכיוון שהקירות המרכזיים היו קיימים כבר לפני יותר מעשר שנים יש שכבה של ותיקים שמתאמנים גם היום. בזכות ההבנה שקניתי באימונים לפיה להקשיב לותיקים זה דבר טוב הצלחתי ללמוד לטפס בקצב טוב הרבה יותר מאשר אם הייתי מנסה לבד, כי הותיקים קיצרו לי תהליכים ומצאו לי פתרונות שלא הייתי מגלה כל כך מהר.

מאת יוסי שריף
וותיקים רבים כבר מכירים את דרך העבודה שלנו: העבודה המעשית על תת הסעיף האחרון בקוד של אקבן רבה מדי לאדם אחד – יש צורך בשיתוף פעולה בין אנשים. שיתוף פעולה בין אנשים זה לא ריקוד הורה, זה כמות נכבדה של וויכוחים וחוסר הסכמות. רציתי להסביר מדוע כדאי לתעד את הצד הזה.

מאת אוהד סמט
ב"טיפוס על עצים להולכי רגל" כתוב משפט שאומר "עבודה קשה וגעגועים לחברה של אנשים". בגלל ששמעתי כבר כמה ותיקים משתמשים בו בשביל לתאר את מה שהם עושים עניין אותי לחשוב איך או אם בכלל זה קשור אלי. מילים זה דבר מטעה, וברור לי שאני לא יודע בדיוק מה זה אומר געגועים אבל כשאני מסתכל מהצד על אנשים, חלקם בקבוצות, אני שם לב שיש כאלה שנראה שהם ממש מתגעגעים למשהו שהם זוכרים. א. מקבוצת תל אביב, למשל, משפץ אופנוע דוקאטי ישן. ל – י. יש טלפון סלולרי שמצלצל כאילו הוא טלפון חוגה של פעם. זה סוג של נוסטלגיה, הדבר הזה שלפעמים גורם לאנשים צעירים יחסית לספר איך פעם, כשהם היו אפילו צעירים יותר, היה טוב יותר. הרבה פעמים כשאני שומע אנשים מדברים על ה"פעם" הזה נראה לי שהאהבה לפעם נותנת איזו משענת להווה של האנשים שנאחזים בה ובורחים אליה מול מציאות נוכחית די מבלבלת, משענת שהופכת משמעותית ככל שמפארים את ה"פעם". לא, לא יכול להיות שהכוונה היא לנוסטלגיה פשוטה כזו, בעיקר לא אצל מי שמתעסק הרבה בהתמודדות עם מה שעושים עכשיו ותשומת לב לזה (קשה לברוח מה"עכשיו" באמצע רנדורי). אני חושב שהכוונה היא יותר לסוג של עניין בעבר.